מי יודע ולמי איכפת?!

עוד אחר צהריים קריר של חורף, וכמו כל ילד צעיר התלוויתי ביחד עם אבא שלי לעבודה שלו. בשעות הצהריים המאוחרות כש סיים לעבוד, רצתי אל המכונית וישר התיישבתי מקדימה, חגרתי את החגורה וחיכיתי שאבא יכנס לרכב וניסע הביתה. הרכב הישן התקשה בתחילה להניע אך אבא שלי כהרגלו שיכניע את הרכב למלא את תפקידו בכדי שנוכל להגיע הביתה בזמן לארוחה שאמא הכינה. בדרכנו לכביש המהיר הבחנתי במגדל מים גדול, בלי להסס שאלתי את אבא מה המגדל הזה ולמה הוא משמש, כשסיימתי לשאול את השאלה יכולתי להרגיש סוג של רעד קל שהתפזר בגוף, סוג של התרגשות מהלא נודע בתשובה של אבא שלי. כמו כל האבות בעולם, גם לאבא שלי הייתה תשובה, והוא סיפר לי את ההיסטוריה של אותו מגדל מים משונה. והוא החל לספר לי את הסיפור הקסום...

הסיפור של המגדל מתחיל לפני שנים רבות, בערך בתקופה שהכרתי את אמא שלך, בקיץ של 1990. כולנו היינו מאוחדים, כל המשפחה, העיר, המדינה כולה הייתה מרותקת וחיכתה לצהול כולנו יחד. למרות הבעיות הרבות במדינה והמשברים הרבים הייתה לרגע אחד אחדות, כולם התחבקו עם כולם וכל מה שרצינו זה שהכול ייגמר בשריקה קלה במקום אחר בארץ רחוקה, שריקה שתסמל את תחילת החגיגות. אבל במקום שריקת השמחה שכל כך חיכינו לה הגיעה שריקה אחרת, שריקה נגדנו על הצגה של איש רע שטען כי אנחנו, האנשים בתכלת עדין ונקי, דחפנו את האיש המגודל. אבא המשיך, אני ראיתי במו עייני איך אף אחד לא נגע באותו איש גבוה ומגודל, כולנו ראינו, כולנו חוץ מאיש המשרוקית, ולא משנה כמה צעקנו והתחננו שום דבר לא עזר, איש המשרוקית סרב לשנות את החלטתו. אותה שריקה לטובת האיש שעשה את ההצגה הרגישה כסכין בלב, פתאום הפרצופים של כולנו קפאו, דמעות קלות החלו לזלוג, וכול הרגש והחשק לצרוח, לשמוח ולאהוב נשאר בפנים. לאט לאט את כל החשק החלו אנשים לשים בתוך המגדל ומלא אותו.

לא עברו הרבה שנים וכולנו התאחדנו יחד שוב, אותן בעיות, אותם אנשים שכל כך מיררו את חיינו, אבל לנו הייתה תקווה. כל כך רצינו לשחרר את הרגש לצעוק, להתרגש שוב, שלאנשים סמרו השיערות רק מלחשוב על זה, מלהעלות על הדעת שכל מה שנשאר בפנים יתפרץ סוף סוף. אבל כמו בפעם הקודמת, כל התוכניות ירדו לטמיון כשאישה זקנה לקחה לנו את הבחור המוכשר ביותר שלנו וזה ריסק את כולנו, הפיל את כולם לקרשים. כל הרגשות והחשק נמוגו מול עוד אכזבה ופעם נוספת כול רגשות הצהלה וצעקות השמחה התאספו אל המגדל הישן שהלך וגדל. עם חלוף השנים המגדל גדל והחזיק בתוכו המון רגשות ורק חיכו ורצו לצאת ולהתפרץ החוצה אבל בשנה שעברה, עוד פעם האיש המגודל השאיר אותנו עם החשק וחזרו הביתה עצובים ובוכים. האכזבה הייתה בכל מקום והמגדל היה כל כך מלא שאם צעקת האכזבה האחרונה החליטו לסגור אותו, ולהחזיקו נעול.

מספר ימים לאחר מכן, ניתנה לכולנו הזדמנות נוספת, המדינה כולה קיבלה את צבעי התכלת לבן חזרה, הדגלים הונפו בכל מקום וניתן היה לראות שכולם מתרגשים אבל לכולנו משהו היה חסר, משהו לא היה באוויר. ביחד עם אבא נסענו באוטו הישן אל המגדל מים הגדול, הוא היה גבוה וחלוד אך מתוכו ניתן היה לשמוע את צהלות המשחק שרק חיכו, חיכו שמישהו יבוא וישחרר אותן אל תוך אוויר העולם. טיפסנו עם אבא אל ראש המגדל ויכולנו לראות את העיר כולה צבועה בצבעי תכלת לבן אך בלי צבע בהיר, הייתה חסרה האווירה, השמחה בתוך הצבעים הגאים. ביחד עם אבא תפסנו את המנעול שבראש המגדל והחלנו לסובב, רעשי חריקה חזקים נשמעו והדהדו עד שהמנעול שוחרר. קולות השמחה והצהלות התפרצו לאוויר העולם בגל הדף של שאגות וקונפטי שהעיר את כולם והחזיר את הצבע והגאווה לאנשים, פתאום לכולנו יש חשק, יש רצון ויש את אותה הרגשה שבערב, לרגע אחד הלב של כולנו ייעצר ויחסיר פעימה בדיוק שניות בודדות לפני שהכול ייצא החוצה והעצב יתחלף בשמחה בלתי נגמר ונצא לדרך חדש, נקייה בצבעי תכלת לבן גאים...

היום, שוב ארגנטינה מגיעה לגמר טורניר גדול, ושוב מתחדשת התקווה לניצחון, להניף את הגביע, כל גביע אפילו אם הוא מקרטון והתחושה שלמרות הסבל, העוני והעצב של השנים האחרונות שהביאו עימן כל כך הרבה דמעות יתחלף בחיוך בלתי נגמר של שמחה וגאווה.