הסמן במקלדת מתקתק לו ומחכה שהכול יצא החוצה, שהכתיבה תתחיל לזרום ואוכל להביע את כל מה שנמצא שם בפנים ורוצה להתפרץ. החושך של הלילה, החדר הבודד המואר רק באור נרות וצג המחשב כשבין אחת כוסית יין אדום מיושן והיד השנייה מלפפת את הזקנקן הקטן בתקווה וזה יעזור לי להתרכז ולחשוב איפה להתחיל, איפה הכול התחיל והאם זה יגמר. את נקודת המשבר כבר עברתי מזמן והשלמתי עם גורלי, עם מי שאני. החלטתי שאני אמשיך בדרכי ולא אשתנה, למרות הכאב המלווה בעמידת העקרונות הללו והשלמת גורלי, וכן הפגיעות החוזרות ונושנות המוסתרות בידי חיוך תמידי והארת החדר בשמחת חיים כאשר אני נכנס. כשאני מסתכל לאחור וחושב על כל מה שעברתי עד כה, אני חושב שהתחלתי להבין זאת כבר בפעם הראשונה שזה קרה לי, יכולתי לחוש את ההארה שאני אחד מהם. אומנם התמונה הלך בניגוד מוחלט לזו שהייתה לי על עצמי בגיל צעיר יותר, אך מסתבר שאני לא מאותם בחורים רעים או מנצלים, מסתבר שאני אדם טוב ובחור מקסים. יש שיאמרו כי אין בכך כל רע, שחבל ואין יותר אנשים מסוגי. אני מסוג הגברים שנשים מודות לי על ההתנהגות שלי, על העזרה שלי, על שאני שונה משאר הגברים ועל זה שהייתי שם בשבילן ולא ניצלתי את רגעי המשבר שלהן אלא תמכתי בהן. אבל, מי אמר שבחרתי להיות כזה, שרציתי להשתייך לאותה קבוצת גברים שאני ועוד מספר הולך וקטן של משתייכים לו, אתו זן הולך ונעלם של "זכריוס מקסימוס".
מדובר באותם גברים שתמיד יתנו כתף לא משנה מה המחיר יהיה, כאלה שבשביל לראות חיוך על פני האישה שעומדת מולם יוותרו על תאוותיהם ויסכימו לשמור על קשר ידידות ולתמוך בהן למרות שרצונם היה שונה. כמו שאמרו לי לא פעם, מדובר בסוג הגברים שמתחתנים איתם, כזה שמישהי תרגיש בטוחה איתו, שלעולם לא יבגוד בה ותמיד יהיה שם לעזור בכול או רק יקשיב למה שיש לזוגתו לומר, שתוכל לשפוך את הלב. מדובר בתופעה שבימים אלו קשה למצוא כבר, אנחנו הולכים והופכים לנדירים ובתוך עצמנו אנו מבינים גם למה. נדיר למצוא אותנו כי רבים נשברים, רבים מפסיקים ומדחיקים את היותם כאלו ומתחילים לחשוב קודם כל על עצמם ורק לאחר שקיבלו את רצונם צץ לו הזכר למה שהיה פעם. רבים כל כך פורשים כי זה נמאס לשמוע כמה אתה אדם מקסים וטוב, כמה שמישהי הייתה רוצה להיות עם בחור אבל היא לא רוצה לנצל אותו כי הוא אדם טוב מדי, או לא מהסוג שמשתמשים וזורקים, אבל חלקינו עדיין כאן, לא מתייאשים וממשיכים בדרכינו כי בסופו של דבר הידיעה שאני מרוצה מהדמות בצידה השני של המראה והסיפוק בחיוכה של מישהי והכרת התודה שווה את זה לחלקינו.
אצלי התופעה התגלתה עוד בימים שהייתי נער צעיר וחטוב בעל שיער מתולתל ושתני. הייתי נורא תמים והאמנתי שאם אתנהג כראוי לנשים, אהיה נחמד, טוב ואתן לבחורה שאני רוצה ביטחון ואעזור לה היא בסופו של דבר תעריך זאת ואהפוך ליותר מסתם חבר, כמו שכל נער היה רוצה. אבל בניגוד לשאר הנערים, ההבדל ביני לבין חברי האחרים באותה תקופה בלט כמו שחור על מגרש גולף. בעוד שחברי לא כיבדו לרוב את הנערות ואת חברותיהן אך אם זאת זכו למבוקשם גם אם על חשבון חיוך של אותה נערה, אני תמיד סברתי שעדיף לראות את אותה נערה מחייכת ושמחה מאשר להתפוגג עימה. אני אשקר אם אומר שלא קינאתי בחברי לאותה תקופה על כך שלהם יש את מה שאני רוצה גם, אבל, התחושה של הארה פנימית בהוקרת התודה של מישהי גם אם לוותה רק בנשיקה בלחי היה מספיק כדי לתת לי להמשיך הלאה בדרך שלי. לא ראיתי שום סיבה לשנות את דרכי וציפיתי שבסופו של דבר זה ישתלם, ואני עדיין מאמין בזאת. זה לא רק הסיפור שלי אלא של כל אותם זכריוס מקסימוס שמחזיקים מעמד למרות הקושי לא לעבור את מחסום הידידות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
