מי יודע ולמי איכפת?!

זה קשה, זה נראה כאילו התחושה חזקה ממניף גדולה ממני. לאט לאט היא משתלטת על החלקים החיוניים של הגוף עד שבסופו של דבר לא תהיה לי ברירה ולא אוכל לסרב לדרישותיה. זה מתחיל בראש בצד ימין, אני יכול להרגיש עקיצה ולאט לאט השתלטות על חלקים אחרים, לאט לאט אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה, למרות שאני מתנגד, אני צועק בתוך ראשי אבל כל מה שנובע מכך הוא הד גלי הקול שמתפזרים בחלל שנפתך בי ואליו התחושה זורמת ותופסת את מקומה. פעמים רבות במהלך היום העיניים פוזלות אל עבר הטלפון, מדפדפות אל השם שלה לאט לאט ועוצר שם, מסתכל על השם מאיר את הצג הקטן של הנוקיה הישן, קורא אותו פעם אחר פעם ומתעלם מהכתיבית שכתבתי ליד שם. האצבע שלי לאט לאט מחליקה אל עבר הכפתור הירוק, נשארת עליו כמה שניות וחוזרת חזרה למקומה, חוזרת אל הכפור הירוק ומחייגת ואני מהר מאוד מנתק, עוד לפני שמתחיל לחייג והיא תגלה שאני עדיין רוצה לדבר איתה. אין ברירה, צריך סבלנות, צריך לחזור לשלוט בעצמי. ככה זה עולם המבוגרים שכל כל שנוא עלי, על אותם משחקים מטופשים של כוח ושליטה שחוסר הניסיון שלי הביא אותי להפסיד במערכה ולגרום לי לחשוב, האם אני מעוניין להמשיך כלל במלחמה?

אורותיה החשוכים של ירושלים משתקפים בחלון האוטובוס, הסמטאות של כיכר השבת והחרדים עם הכובעים הגדולים מנסים להשליט סדר על עשרות הזעטוטים מסביבו, הוא בודאי שואל עצמו איך קרה שהגיע למצב כזה, הרי כל מה שהוא רצה זה לרצות אותה. מעין סיפור אנטגוניסטי שנקרא מערכת יחסים כנראה, ככל שאתה תרצה מישהי יותר כך היא תלך ותתרחק ממך, ככל שתוותר על מי שאתה כדי לרצות היא תוותר על הקשר עצמו. אולי טוב יותר ככה, אולי למדתי מהטעויות של העבר. את החלל שנוצר מזה שהיא זמני איננה ממלאת תחושת רצון ללימודים עד אובן הכרה, אך יחד עם זאת תחושה של אולי ההפסקה הזאת טובה, אולי אם תהיה מערכה נוספת אחזור חזק יותר ודעתן יותר, אולי לא אזדקק לחששות של להתקשר ולשמוע את קולה, פשוט ארים את הטלפון ו... "הלו, אתה שם? .. הוא כנראה התקשר אלי בלי כוונה - אז תנתקי לו", אולי לא רק השיחה התנתקה.