מי יודע ולמי איכפת?!

היה זה יום חמסין נוסף של קיץ 2006 שהלך והתקרב לסופו, החום, הזיעה והלחץ מהלימודים בשגרת חופשת המבחנים של סמסטר ב' נתן את אותותיו. לא יכולתי כבר לחכות לשריקת הפתיחה, אחרי ההשפלה 4 שנים לפני כן ומעודד מהשלב המוקדם של אליפות העולם הגיעה שמינית הגמר מול מקסיקו והכל היה פתוח אך התקווה בלב אמרה לי שיהיה טוב והחזיקה אותי שלם. לקראת ערב ולפני המשחק החלטתי שהדבר הנכון יהיה מקלחת קרה, המים הקרים זלגו וקיררו את הגוף מהיום החם ורק יכולתי לחלום על להיות שם על המגרש, מה היה קורה אילו הייתי נשאר בארגנטינה ומתחיל לשחק מגיל צעיר, להיות אחד מ-22 הנבחרים, לשיר את ההמנון וללבוש את החולצה בגאון. חצי שעה לפני המשחק הכנו את האוכל, השתייה והלכתי להתכונן בחדר. הורדתי את הגופייה, עליתי על השולחן והורדתי את הסיכות מחולצת התכלת לבן שמאירה על החדר ושומרת עלינו ממעלי החלון. נישקתי את הסמל, לאט החולצה לבשה את הצורה של הגוף שלי, הכובע בעל צבעי התכלת לבן כבר על ראשי ובקצב התופים מהטלוויזיה יצאתי אל החדר של השכנים לראות את המשחק, כולם חיכו לראות את המשחק איתי, כאילו שיש בכך חוויה מעולם אחר.

 

הקהל במגרש צהל כמו גם רוב חברי בחדר, הגיבורים בתכלת לבן החלו לעלות על המגרש בלייפציג מלווים באלפים שמחים ומריעים, רבבות ניירות מתעופפים ברחבי האצטדיון ומכסים כל פינה בשמחה גועשת כמו שכמניה לא חוותה מעולם, אוהדי מקסיקו כמעט ולא נראים בתוך סופת הניירות הלבנים כחולים של קהל נבחרת ארגנטינה. השחקים עומדים ואיתם כל האצטדיון, שר איתם את ההמנון והחברים לחדר מצטרפים בשירה. "אוווו, אואואו, אווווו" האווירה פשוט בלתי ניתנת לשליטה, צהלת "ארגנטינה, ארגנטינה!" נשמעות בקהל החדר ובטלוויזיה עד שקשה לדעת מה מתרחש בירושלים או מה מתרחש בגרמניה. לא עוברות מספר שניות, הקהל משתתק, השופט שם קץ לשקט באצטדיון וחותך את השקט בצליל המשרוקית בפיו והמשחק יוצא לדרך. הקהל במגרש געש ומקסיקו הניעו את הכדור היטב, נראה היה שזה הולך לכיוון לא צפוי, למקום שלא רציתי וקיוויתי שלא יגיע. מקסיקו תקפו ותקפו וההרגשה בבטן שלי הייתה לא טובה, כבר בשלב מוקדם נראה היה שאני מתחיל לקצוץ ציפורניים ורק מחכה שארגנטינה תגיע למשחק ותתחיל לשחק. נראה היה שלאלים האצטקים היו תוכניות שונות, לא חלפו 5 דקות מפתחת המשחק ומקסיקו מצליחה להבקיע. נראה היה שהצבע שעל פני נעלם, פתאום הכול היה שקט ועצוב. מקסיקו המשיכו והמשיכו לתקוף ורק רציתי שזה לא יגמר, שנלחם ונצלח בסופו של דבר להפוך את התוצאה.

 

אט אט השחקנים בתכלת לבן החלו להניע את הכדור ולתקוף, פעם הכדור עבר מעל השער, פעם זה היה מהיר מדי ואז בדקה ה-16 היה נראה כאילו זה מתקרב, קרספו נשאר לבן מול השוער, אני כבר קמתי לצהול משמחה ולשחרר צעקת שמחה אבל נראה היה שהאלים הזיזו במעט את הכדור והוא התגלגל לו לאיטו אל מחוץ לשער. מתוסכל חזרתי לשבת למספר שניות אבל מלא באנרגיה חזרתי לקפות ולשיר, האווירה הייתה של שמחה ושהשער חייב להגיע, לא ייתכן שנבכה בשלב מוקדם כל כך. ואז כדור קרן, כאילו מישהו סימן לנו ישבנו בשקט וחיכינו לראות מה יקרה. ריקלמה העלה את הכדור למרכז, הכול התרחש בהילוך איטי אל מול עיני, יושב ומצפה שסוף סוף זה יכנס. אותו קרספו זורק עצמו לרצפה ונראה כאילו בועט בכדור לכיוון השער תוך כדי נפילה, השוער מזנק אל עבר הכדור תוך כדי שאני עוצם את עיניי אני מרגיש את הלהט והאנרגיות, מתפוצצות, שקט מוחלט וחושך בעיניים עצומות ואז בבת אחת אני שומע את הקהל גועש, מתפוצץ. זה נותן את האות להתחיל לחגוג, לקפוץ ולשחרר קצת אנרגיות קצת תקווה, קצת שמחת חיים ורצון להמשיך לשחק, להלחם ולנצח.

 

כמו שאר המשחק גם במחצית השנייה הכול הכדורים המשיכו להגיע אל השוער של מקסיקו שעצר הכול, נראה היה ששום דבר לא עוזר וזה יגיע להכרעה בבעיטות מהנקודה הלבנה. השופט מסתכל על השעון ושורק לסיום 90 הדקות, חששתי מכך ופחדתי מהגרוע מכל, עכשיו צריך לתת את הכול, להילחם עד טיפת הדם האחרונה ולהיזהר, אין יותר מקום לטעויות. במשך שמונה דקות ארוכות כשהשעון לא זז מקסיקו ניסתה וניסתה להפקיע את הגנת נבחרת ארגנטינה שעמדה בגבורה מול הבעיטות הבלתי נגמרות שלה. נראה היה שמקסיקו יוצאת למתפרצת אבל בלם נבחרת ארגנטינה מצליח לעצור אותה קרוב מאוד לרחבה של הכחולים לבנים, הכדור מגיע אל מקסי רודריגז בצד ימין של המגרש שמחכה למישהו שיבוא לקבל את הכדור. לפני ששחקני מקסיקו מצליחים לחטוף לו הוא משחרר מסירה קצרה אל מסי בהמשך המגרש, הוא פונה לכיוון המרכז ומשחרר מסירה חזקה לריקלמה שבקושי מצליח לגעת בכדור וזה חוזר חזרה אל מסי. הילד מוקף מול שלושה שחקנים והמתח בחדר הולך וגובר עכשיו ככל ששעון השניות זז.

 

שקט מוחלט שרר בחדר כבר למעלה מ-10 דקות, נראה היה שאפילו יתושי הקיץ במתח, האנשים בחדר לא הזיזו עפעף שמה משהו עלול לקרות ולהביא להפסד. אני ישבתי מול הטלוויזיה בשורה הראשונה מכין את הדמעות, מכין את עצמי לגרוע מכל ולאותה תחושת תסכול שמלוה אותי באהדתי למדינה בה נולדתי ואותה אני אוהד. רוכן על ברכי וקושש ציפורניים אני רואה את הכדור מגיע לסורין שמרכין ראש ובנגיעה מרים את הכדור אל על לעבר הצד השני של המגרש איפה שנמצא מקסי רודריגז, אותו אחד שהתחיל הכול. הכדור מתעופף ונעצר בחזה של מקסי ונראה כאילו נשאר קפוא באוויר ומחכה שמר רודריגז יועיל בטובו להכין את הגוף ולתת לכדור את הפקודה לרדת אל הרגל. האצטדיון כולו על רגליו ואני ביחד איתם, מרגיש את זה קרב, מחכה שזה יבוא מקווה שזה יכנס ומתחנן שזה כבר יסתיים. רודריגז נותן את הפקודה והכדור יורד לו לרגל, מתלבש כמו שלא התלבש מעולם, מחוץ לרחבה ותוך כדי סיבוב מקסי רודריגז משחרר פגש לכיוון השער, השחקנים מסתכלים על הכדור טס לאל עבר החיבורים. שוער נבחרת מקסיקו צופה בכדור וכל מה שאפשר לקוות הוא שייכנע סוף סוף, הכדור מתקרב אליו והשוער מחליט להתרומם, הוא מתעופף ומתעופף ונראה שהכדור פעם נוספת ייעצר בידו אבל, כאילו אלוהים דה וינצ'י בכבודו ובעצמו צייר את מסלול השער הזה. הכדור סוף סוף נכנס ושיחרר הצעקות צורם אוזניים, הקפיצות, השמחה והצהלה לא ישכחו עוד זמן רב. אך למרות השמחה הגדולה והשמחה שהשתחררה ידעתי כי גם הפעם לא אצליח לחייך לאורך זמן ושזו תהיה השמחה האחרונה של קיץ 2006. עד היום לשמוע את השדר הארגנטינאי משדר את השער הזה שהשאיר אותי ואת שאר 40 מיליון הארגנטינאים בחלום שהנה זה סוף סוף יקרה מעלה לי חיוך עם דמעה ועור ברווז שמקווה שאולי בפעם הבא זה יגמר בצהלה כזו גם בגמר