מי יודע ולמי איכפת?!

כל בוקר לצידך מרגיש כמו סופשבוע

השמש חודרת אל חלל החדר

מחממת משקימה אל תוך לילה

פרוע, נהנים מתנשקים ומתחבקים

הימים חולפים ואיתם העננים נעלמים

משאירים לנו שמים יפים וחלקים

בהם אנחנו עפים ושלווים בתוך פוך

כמו פרפרים טסים בין פרחים

הזמן כבר לא חשוב ויש לנו ממנו לעד

תמיד חושבים על עוד ועוד ועוד רוצים זמן לעוד

הכול חסר שליטה, אנרכיה של אהבה

בדידות היא דבר שכבר נשכח ממני לעד

בלי כאב ובלי דיכאון מקפץ משמחה

כל בוקר מחדש מעלה ומטה מדלג

בשביל של דשא בין לבני לבבות צהובים

כל לילה משוגע מדליק ניצוץ של שמחה

חיוך אחד מספיק כדי למלא אותי מחדש

אנרגיה פורחת כמו סביון על עדן החלון

לסיפור שלנו אין סוף רק התחלה ורצון לעוד

הזמן כבר לא חשוב ויש לנו ממנו לעד

תמיד חושבים על עוד ועוד ועוד רוצים זמן לעוד

          מאז שאני זוכר את עצמי תמיד הייתי בחור בוגר יותר מאחרים, תמיד ישבתי והתווכחתי פוליטיקה בשולחן של המבוגרים במקום אחרי ששעמם אותי לשחק עם הילדים. תמיד הייתי זה שהציע עזרה לכולם גם כשהדבר בא על חשבוני ולא קיבלתי דבר מוחשי בתמורה, דבר מלבד חיוך רחב או הכרת טובה. ככל שהלך ועבר הזמן גיליתי שאנשים מנצלים תכונות אלו והלכתי וכיסיתי עצמי במסכות רבות על מנת לא לפגוע בעצמי. אותו פחד מנע ממני במשך הרבה מאוד זמן להתחיל עם מישהי, גם כאשר מאוד רציתי או שהיא רצתה ורק חיכה שאעשה את הצעד הראשון, אותו צעד שמעט מאוד פעמים הגיע. כך יצא שהיו לי במשך כל תקופת נעורי הרבה מאוד ידידות, גיליתי בגיל צעיר שלמרות שנשים רוצות את הנסיך והבחור שינהג בהם כמלכות הן תמיד העדיפו את הבחור ה"רע". המקרה הראשון בו נתקלתי בתופעת "החבר הכי טוב" היה לערך בגיל 16. אומנם במבט לאחור אני שמח שלא היה לי את האומץ לעשות שום דבר בעניין, כי כך קרה שזכיתי בבת משפחה חדשה, האחות שמעולם לא הייתה לי, אותה אני אוהב עד היום עד מאוד. למרות הסוף הטוב היה מדובר בהתחלה של תסמונת אשר תחזור לאורך כל תקופת התבגרותי ואותה אני חולק עם כל אותם "בחורים טובים" אשר מסתובבים להם ברחבי העולם.

          את הבחורה פגשתי לראשונה במסיבת יום הולדת של אחד מחברי הטובים, כבר מהרגע הראשון היא משכה את עיניי ולא יכולתי להוריד את מבטי ממנה. לאחר התלבטויות רבות והליכות מרובות לידה ללא כל מטרה עזרתי אומץ והחלטתי להגיד שלום להציג את עצמי ולעשות את מה שרק התחלתי לגלות שאני טוב בו, לאלתר. ואכן ההתחלה הייתה טובה, היא החלה לדבר עימי ואף הציעה לצאת איתי להמשיך את השיחה מחוץ לבית  במקום שקט יותר, ללא כל מחשבה נוספת הסכמתי והובלתי אותה אל מחוץ לבית כאשר אפשרתי לה לעבור ראשונה בדלת. לאחר מספר דקות בהם הספיקה להדליק סיגריה יצא החבר שלה ומשראתה אותו חיש מהר העבירה את הסיגריה לידי וביקשה ממני להחזיק אותו ולהעמיד פנים כי היא שלי. מכיוון שלא רציתי לאכזב אותה הסכמתי לכך מיד במחשבה שאם אהיה נחמד אליה היא תסכים לצאת איתי בסופו של דבר. עברו כמה חודשים ופגשתי את אותה בחורה שנית בדרכנו אל מסיבה של אדם לא ידוע, תוך שכדי שיחה בדרכנו אל המסיבה התנהגה אלי בגסות רוח. למרות אותו מקרה, כאשר הגענו אל המסיבה והיא ביקשה ממני לשמור עליה שלא תשתה יותר מדיי, הסכמתי בהרף עין. היות והיא הייתה ללא חבר חשבתי פעם נוספת כי אילו אתנהג אליה יפה ובכבוד היא תסכים בסופו של לדבר לצאת איתי.

          במשך כל אותו ערב לקחתי על עצמי את התפקיד לשמור עליה מכל רע או צרה אך היא התעקשה לשתות גם כשלא הסתכלתי או הייתי עסוק בה עד שלבסוף החלה להקיא. רצתי במהירות אל המקום בו ישבה ועזרתי לה להתאושש, הבאתי לה את המעיל מבלי לחשוב שהוא היה של אבי, וגם כאשר לחלכה אותו, כל שהיה לי אכפת זה לשמור עליה בקנאות ששום רע לא יקרה לה. בדרכנו אל המונית, בזמן שהלכתי להביא לה מים, ניסה אחד ה"ידידים" שלי לנצל את מצבה למרות שידע כי אני חושק בה. הוא החל לנשק אותה מולי והחלטתי שלא לעבור על כך בשתיקה. הכעיס אותי יותר מכל שהוא מנצל מישהי במצב של שיכרון על מנת לספק את תאוותיו, וזאת יותר מאשר זאת היא. לאחר תקרית אשר כמעט התדרדרה לאלימות פיזית, ליוויתי אותה במונית אל ביתה והמתנתי איתה מתחת לביתה עד שתוכל לעלות את המדרגות מחבק אותה שלא יהיה לה קר, חושב האם אני באמת רוצה לנצל את העזרה שלי על מנת להוציא מכך יותר אך לא יכולתי. אותו מצפון אשר מנע ממני בעתיד לעשות דברים רבים שחשקתי בהם לא אפשר לי. מאותו רגע התחלנו להתחבר יותר ויותר עד שבשלב מסוים כלל לא היה לי אכפת שזמני לעשות משהו בנידון עבר, כלל אל היה אכפת לי שהיא רואה בי כחבר הכי טוב שלה, כידיד. כלל לא היה אכפת לי כי אני הרגשתי את אותו הדבר.

הסמן במקלדת מתקתק לו ומחכה שהכול יצא החוצה, שהכתיבה תתחיל לזרום ואוכל להביע את כל מה שנמצא שם בפנים ורוצה להתפרץ. החושך של הלילה, החדר הבודד המואר רק באור נרות וצג המחשב כשבין אחת כוסית יין אדום מיושן והיד השנייה מלפפת את הזקנקן הקטן בתקווה וזה יעזור לי להתרכז ולחשוב איפה להתחיל, איפה הכול התחיל והאם זה יגמר. את נקודת המשבר כבר עברתי מזמן והשלמתי עם גורלי, עם מי שאני. החלטתי שאני אמשיך בדרכי ולא אשתנה, למרות הכאב המלווה בעמידת העקרונות הללו והשלמת גורלי, וכן הפגיעות החוזרות ונושנות המוסתרות בידי חיוך תמידי והארת החדר בשמחת חיים כאשר אני נכנס. כשאני מסתכל לאחור וחושב על כל מה שעברתי עד כה, אני חושב שהתחלתי להבין זאת כבר בפעם הראשונה שזה קרה לי, יכולתי לחוש את ההארה שאני אחד מהם. אומנם התמונה הלך בניגוד מוחלט לזו שהייתה לי על עצמי בגיל צעיר יותר, אך מסתבר שאני לא מאותם בחורים רעים או מנצלים, מסתבר שאני אדם טוב ובחור מקסים. יש שיאמרו כי אין בכך כל רע, שחבל ואין יותר אנשים מסוגי. אני מסוג הגברים שנשים מודות לי על ההתנהגות שלי, על העזרה שלי, על שאני שונה משאר הגברים ועל זה שהייתי שם בשבילן ולא ניצלתי את רגעי המשבר שלהן אלא תמכתי בהן. אבל, מי אמר שבחרתי להיות כזה, שרציתי להשתייך לאותה קבוצת גברים שאני ועוד מספר הולך וקטן של משתייכים לו, אתו זן הולך ונעלם של "זכריוס מקסימוס".

מדובר באותם גברים שתמיד יתנו כתף לא משנה מה המחיר יהיה, כאלה שבשביל לראות חיוך על פני האישה שעומדת מולם יוותרו על תאוותיהם ויסכימו לשמור על קשר ידידות ולתמוך בהן למרות שרצונם היה שונה. כמו שאמרו לי לא פעם, מדובר בסוג הגברים שמתחתנים איתם, כזה שמישהי תרגיש בטוחה איתו, שלעולם לא יבגוד בה ותמיד יהיה שם לעזור בכול או רק יקשיב למה שיש לזוגתו לומר, שתוכל לשפוך את הלב. מדובר בתופעה שבימים אלו קשה למצוא כבר, אנחנו הולכים והופכים לנדירים ובתוך עצמנו אנו מבינים גם למה. נדיר למצוא אותנו כי רבים נשברים, רבים מפסיקים ומדחיקים את היותם כאלו ומתחילים לחשוב קודם כל על עצמם ורק לאחר שקיבלו את רצונם צץ לו הזכר למה שהיה פעם. רבים כל כך פורשים כי זה נמאס לשמוע כמה אתה אדם מקסים וטוב, כמה שמישהי הייתה רוצה להיות עם בחור אבל היא לא רוצה לנצל אותו כי הוא אדם טוב מדי, או לא מהסוג שמשתמשים וזורקים, אבל חלקינו עדיין כאן, לא מתייאשים וממשיכים בדרכינו כי בסופו של דבר הידיעה שאני מרוצה מהדמות בצידה השני של המראה והסיפוק בחיוכה של מישהי והכרת התודה שווה את זה לחלקינו.

אצלי התופעה התגלתה עוד בימים שהייתי נער צעיר וחטוב בעל שיער מתולתל ושתני. הייתי נורא תמים והאמנתי שאם אתנהג כראוי לנשים, אהיה נחמד, טוב ואתן לבחורה שאני רוצה ביטחון ואעזור לה היא בסופו של דבר תעריך זאת ואהפוך ליותר מסתם חבר, כמו שכל נער היה רוצה. אבל בניגוד לשאר הנערים, ההבדל ביני לבין חברי האחרים באותה תקופה בלט כמו שחור על מגרש גולף. בעוד שחברי לא כיבדו לרוב את הנערות ואת חברותיהן אך אם זאת זכו למבוקשם גם אם על חשבון חיוך של אותה נערה, אני תמיד סברתי שעדיף לראות את אותה נערה מחייכת ושמחה מאשר להתפוגג עימה. אני אשקר אם אומר שלא קינאתי בחברי לאותה תקופה על כך שלהם יש את מה שאני רוצה גם, אבל, התחושה של הארה פנימית בהוקרת התודה של מישהי גם אם לוותה רק בנשיקה בלחי היה מספיק כדי לתת לי להמשיך הלאה בדרך שלי. לא ראיתי שום סיבה לשנות את דרכי וציפיתי שבסופו של דבר זה ישתלם, ואני עדיין מאמין בזאת. זה לא רק הסיפור שלי אלא של כל אותם זכריוס מקסימוס שמחזיקים מעמד למרות הקושי לא לעבור את מחסום הידידות.