הכתיבה תשחרר...

ככה אומרים. 

בעשרת החודשים האחרונים הייתי עם מישהי, ועכשיו אני עם אף אחת.

שתי אנשים מקצוות שונים של הארץ נפגשים, זרים לחלוטין ומשלבים את החיים שלהם עד שלא ברור איפה החיים של האינדיווידואל מתחילים ונגמרים. לומדים להכיר טוב, במקרה המסויים הזה, כמעט הכי טוב. מתמודדים עם קשיים, מקבלים, מבינים, מתגמשים, שוכבים, לומדים כל חריץ ונקיק, לא מתביישים, מטיילים, מחייכים, מדברים ומלטפים את הנשמה של מי שמאמינים יהיה בן זוג לחיים.

החוויה הזאת היא מאוד סוחפת. תופסת אותנו בביצים (ואם תשימו לב, כשאני כותב משפטים קצרים, זה בדרך כלל מעיד שאני מתכונן לרצף מטורף של מילים). זאת חוויה שלא בהכרח מתכננים, כשהיא מגיעה ושתי הצדדים מוכנים, היא נבנית מעצמה, עם כל שיחת טלפון לתוך הלילה ופגישה. הכמיהה שלנו לזוגיות ומין מוליכה אותנו במבוך שמתחיל בכיף, פאן ואמונה, שהופך לחיבור מאוד חזק ולפעמים, כמו במקרה הזה, מסתיים בגלל ההבנה שבין אהבה ורגש לבין זוגיות טובה, יש תהום עמוקה.

זה מתחיל מאי-כנות. מפשרות שהן כביכול בעד הקשר אבל בעצם נובעות מתוך הפחד לאבדו, או שאולי בעצם הרצון לשמרו, כי ,וואלה?, נעים להיות בתוכו. מה יותר כיף מלדעת שבסופ"ש יש עם מי לישון? ולהזדיין. כן כן. גם השיחות היומיומיות שלעיתים הן כל כך מעיקות (מעיד על בעיות), גורמות לנו להרגיש שיש מישהו שאכפת לו מאיתנו ויהי מה, גם אם על פניו, באותו יום, אנחנו לא הכי נעימים ואין "סיבה" לשיחה. ובדיוק מאותה נקודה הדברים הולכים ומסתבכים. אי כנות קטנה, הופכת לערימת שקרים, לא בהכרח לבין הזוג - בעיקר לעצמך. שכנוע עצמי והתנייה הם כוחות חזקים (פלא שהם לא נכללים בין חוקי הבסיס של הפיזיקה) שמכסים לנו את העיניים, כל עוד המקום הבטוח מקיים את ההבטחה.

רגע המפנה מגיע כשהסקס והביחד לא ממלאים. כשנפגשים אחרי כמה ימים לחוד ומרגישים מתוסכלים. כשאותם ריבים חמודים, שבזמנו תירצנו לחברים כמשהו טבעי והגיוני, הופכים בעיננו למפלצת בעלת שלוש ראשים. או, אז, השכנוע העצמי מקבל את הבמה המרכזית. אחרי שרבים. מסבירים את זה לעצמנו כמשהו טבעי. שואלים את עצמנו: האם ההתנהגות שהובילה לריב הייתה "נכונה"? מזכירים לעצמנו שחשוב להתחשב בצד השני, כי זאת הרי מהות הקשר, ודואגים לבקש סליחה. מבקרים את עצמנו (אלה המסוגלים) ומשתדלים להמנע, מאותה התנהגות/התנהלות שהובילה לצעקה, לריב, לאיומי הפרידה. בטוחים שבנו הבעיה. לפעמים קמים על הרגליים האחוריות - כדי לחזור להיות סוסים רתומים לעגלה שנוסעת היישר לתוך התהום שהזכרתי בפסקה לפני האחרונה.

ביטול עצמי מוביל לתסכול שמוביל לריבים שמוביל לכאב שמוביל לפרידה שמובילה לכאב ולהתפכחות.

אותה ריקנות טיפוסית שממלאת אותנו אחרי יציאה מקשר, היא בדרך כלל החלקים החסרים בנו, אלה שהדחקנו כדי לשמר עליו, והם מגששים באפילה וצריכים למצוא את הדרך חזרה. הפחד שמתעורר מיד אחריה הוא תולדה של הלבד שאנחנו מתאמצים לברוח ממנו כאילו היה הודי מצורע. זאת בסה"כ עוד חוויה.

עוד חוויה.

דרך חדשה.

מאיר פנס כדי לתת לחלקים החסרים לחזור ולהתבסס עם צמנט מזויין חזרה בתודעה.

אני זה אני.

מספיק עם הפשרה.

הורג לאט לאט את השדים.

מתבגר ומפסיק להטיל דופי ב"מינוסים".

לא זונה שקונים עם מין והבטחות של עתיד מדהים.