כבר מזמן זה לא אותו דבר.

פשוט לא אותו דבר.

לא אותם אתם,

לא אותה אני.

אבל עכשיו, בעזרתה האדיבה של מכרה מימים עברו (עד כמה שאפשר לקרוא לשנה אחת ימים עברו)

אני מבינה כמה שהשלמתי עם זה.

כולנו משתנים.

השתננו. בכל הצורות, מכל הכיוונים,

הקליפה השתנתה.

מתאימים את עצמנו לסביבה שבה אנו נמצאים, לא משנה כמה הוצאות פיזיות ונפשיות זה לוקח מאיתנו,-

בפנים אנחנו נשארים אותו דבר, או לפחות בערך,

לפעמים בכלל לא.

אבל הקליפה, השינוי הזה שהצגתם לי,

כבר לא מעניין אותי.

זהו.

גם אני ממשיכה הלאה.

זה מדהים כמה שהחֶברָה יכולה לטמטם לך את השכל עד כדי כאב.

(תמה לה תקופת השפל)

**

כן, גם אני אתמול בלילה הזלתי דמעה או שתיים של אושר לנוכח איחודם האדיר (ומה עכשיו?) של מי אם לא- הפינק פלויד. בחירת שירים צפוייה ביותר (למרות שאני אף פעם לא מתנגדת ל"חסר-תחושה-בנינוחות" (חה) לא משנה באיזה סיטואציה זה נשמע), אבל תודו שהיה מרגש לשמוע את ווטרס מגמגם כמה מילות געגוע לסיד (אח יא בארט), מרעיף חיוכים של אושר לכל עבר, ומקנח בחיבוק קבוצתי. ואוו. מדהים איך אנשים זנחו את כל הריבים שלהם בצד למען מטרה נעלה.

אני בכל אופן, התרגשתי.

ושלא ייגמר לעולם...

עוד מעט ניצנים, מה עוד יכולתי לבקש.