כבר עבר יותר מחודש מאז שחזרתי מהמקום האפל ביותר של כדור הארץ,
ופשוט מחריד לגלות כמה המקום הזה מקסים ומרהיב ביופיו.
לחשוב שבתוך כל אותם נופים ירוקים ופסטורלים שכן לו בשקט כ"כ הרבה רוע.
בני תמותה אנושיים לגמריי, על אדמת ארץ אנושית ורגילה להפליא בחרו, מתוך רצון,
לבצע את המעשה הנתעב ביותר, החסר אנושיות מובהקת, באנושיות כה רבה.
בלתי נתפס כמה הכל כ"כ הגיוני.
כ"כ פשוט.
ועם זאת, בלתי ניתן לעיכול, לעיבוד, להבנה מספקת.
בכיתי בלי דמעות.
הדחקתי את המסע, את המראות, את בורות הירי ומקלחות הגז במגירה קטנטנה בקצה השמאלי שבמוחי הרבה לפני שבכלל עליתי למטוס לשמי פולין היפהפייה.
והרגשתי חלולה, לא מרגישה, לא מעכלת, לא מתרגשת. לא בוכה.
יגידו מה שיגידו על אינדיווידואליות תגובתית בין אנשים למראות מסויימים,
אי אפשר לעמוד מול הר העפר הענק שמסכם יחדיו בפתיתים זעירים את חייהם של כ"כ הרבה נפשות, זהויות, עולם ומלואו, מבלי להרגיש אגרוף בבטן, צביטה בלב ודמעה בקצה העין.
אבל אני הצלחתי.
חזרתי לארץ.
מרוב אשמה על כך שלא הצלחתי 'להרגיש' כמו שרציתי, או לפחות ציפיתי, לקחתי מן הספרייה יום אחרי חזרתי מן המסע את הספר שסופר לי שהוא בין הקשים ביותר- "בכינו בלי דמעות" [גדעון גרייף] המספר את סיפור חייהם של אנשיי הזונדרקומאנדו.
בכיתי עם דמעות. והרבה. פלאשבקים ממידאנק, מבירקנאו שלמראית עין נראית קירחת מרוע, מטרבלינקה.
הספר כ"כ קשה, שאתה פשוט לא יכול להתעלם מהעובדה, שהכל אמיתי. כ"כ מוחשי, וכל-כך לידנו, ומכה לך בבטן בחוזקה כה עצומה.
יש פרפרים במיידאנק, יש גם פרפרים בטרבלינקה, גם בפלאשוב,
לעולם לא אבין זאת.
המסע לפולין. אלוהים ישמור. מי שלא היה. לא יבין. כנראה. אף פעם.