אז שוב יש עניין

ושוב אני לא יכולה לכתוב משהו בפייסבוק

ושוב אני גם לא יכולה לדבר עם אבא שלי

אז אני מרגישה שאני חייבת לפרוק איפהשהו

ומה... שוב כאן?

אני כותבת אותו הדבר, כל הזמן... שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש

חוסר אונים

אי שיוויון

חוסר הוגנות

היעדר כל טיפת אנושיות

אני כאילו חושבת על האנשים שעוד קוראים פה, מה הם חושבים עליי.. מה הם חושבים על זה שאני כל הזמן מקטרת ומתלוננת על אותו הדבר

אז יש בטח את האלה ש "מה אכפת לך, זה בלוג שלך ותכתבי מה שבא לך"

יש את האלה שיתעלמו שבכלל אין לי מושג אם הם קוראים כאן עדיין או לא...

ויש את האלה שאולי חושבים "אם כל כך רע לך תעשי מעשה כבר, את לא יכולה לשבת ולהתלונן"

ואולי אלה דברים שבכלל אני חושבת בעצמי. אז אני חושבת שאנשים חושבים אותם.

ואולי לא. ואולי כן. ואולי כן. ואולי לא.

נמאס לי לחשוב, אני חושבת יותר מדי.

נמאס לי גם ממנה.

נמאס לי מהרבה דברים.

אני חושבת שאם X עושה Y, הוא צריך לקבל Z.

ושלא אם X ממשוואה אחרת עושה Y, הוא יקבל A.

כל אחד צריך לקבל על מעשה מסויים את אותו התגמול, לטוב ולרע. אז למה אם אני עושה X אני חוטפת גיהנום, ואם אחי עושה X לא קורה כלום

זה מטריף אותי.

לא יכולה לסבול חוסר הוגנות, חוסר שיוויון...

אני גם מרגישה איך כל הבעיות שלי, וכל הפסיכוזות הקטנות מתעצמות להן משבוע לשבוע, מחודש לחודש... בדיוק כמו שה'נמאס לי' שלי מתעצם. שהמציאות סוטרת לי על הפרצוף ביחד עם אמא שלי שיורקת עליי בכל הזדמנות שרק ניתנת לה. וכשלא ניתנת, היא יוצרת אחת. רק כדי לשחרר את כל הרעל שיש באישה האיומה הזאת, עליי. כי אין לה על מי לשחרר את זה.

אף אחד לא היה סופג את מה שאני סופגת, ואולי בגלל זה גם כל כך נוח לה לעשות את מה שהיא עושה.

אבל שוב אני לא יודעת האם לחיות בתת רמה במקום חסר כל שמץ של היגיינה אנושית עדיף מאשר להישאר כאן.

אני חושבת שברגע שאני אענה לעצמי על זה, יהיה לי פיתרון.

או שמצד שני כבר עניתי לעצמי על זה, ובגלל זה אני נשארת כאן?

נוחות זה דבר שמאוד חשוב לי. אני מרגישה כמו הוביט לרגע.

דווקא בא לי להיות הוביט. או אלף. או קוסם. או גמד. בא לי להיות מישהו שהוא לא אני... בא לי לברוח קצת, בכל דרך שהיא, מהמציאות המעאפנה שאני נמצאת בה כרגע...

בעעעעעעעע.

טוב די.