רגע שבירה כזה. שאני שוכבת במיטה אחרי יום ארוך ומסריח שנהיה מסריח יותר ויותר, ואני בנקודת השבירה, ואני כבר לא מצליחה להחזיק יותר את הדמעות או את הכאב. בא לי לצרוח, להטיח דברים על הקירות או הרצפה, שידעו שאני כאן ושידעו שאני לא בסדר. אבל אני יודעת שזה לא יעזור, כי המשפחה שלי לא מתקשרת.בצורה הגיונית, או לחלופין מתקשרת בכלל. אז ניסיון כזה ייתפס כאקט של 'ילדה חולת נפש' ו'לא בסדר בראש' ויהפכו אותו לסתם משהו לרדת.עליי או לרדות בי, ואז אני גם אנקה את הבלאגן שליכלכתי. אני חושבת שזו אחת הסיבות שבגללן מעולם לא ראיתי טעם לחתוך את עצמי או משהו בסגנון כי דבר ראשון אני בנאדם הגיוני מדי, ודבר שני זה פשוט יתפרש כמשהו אחר ולא כבקשת עזרה. ניסיתי לבקש עזרה מלא פעמים אבל לא קיבלתי אותה ורק דאגתי לעצמי לעמוד על הרגליים אחרי כל פעם שאני מתרסקת. כי ככה זה, כי חייב. כי אין משהו אחר שאפשר לעשות.

וואו, אני באמת מתפלאת שאני עדיין חיה ומתפקדת. לא ממקום ארוגנטי אלא נטו כי אני לא מאמינה שאנשים שאני מכירה יוכלו להתמודד עם מה שהתמודדתי איתו ועודני מתמודדת, ולבחור בבחירות שאני בחרתי בהן. לבחור בחיים, בהיגיון, באתיקה, באמונה באנשים וברצון הטוב לנסות לתקן גם מה שהרוס ורקוב מהיסוד.

אז מה אני כן עושה? טוב, אני נשברת. אני שוכבת במיטה אחרי יום ארוך ומסריח שנהיה מסריח יותר ויותר, ואני בנקודת השבירה, ואני כבר לא מצליחה להחזיק יותר אז אני בוכה. בוכה בייאוש ובתסכול ובבכי חרישי שקורע לי את הגרון ואת הריאות, בכי שעושה לי מיגרנה ולא מקל על ההרגשה שלי יותר מדי.

אז אני בוכה. בוכה לעצמי בלי שאף אחד לעולם ידע, ומחר אני אקום ואעמוד על הרגליים, כי זה מה שאני עושה, כי זה הדבר היחיד שאני יודעת או יכולה לעשות. כי זה מה שחייב לעשות. ואם אני לא אעשה את זה, הדרך למטה מהירה מאוד, והיציאה ארוכה וכואבת אפילו יותר.