אין יום שלא עובר שאני לא חושבת עליך.

עברו חודשיים וחצי ואני עדיין חושבת עליך.

הזמן אמנם עזר, אבל עכשיו אני תקועה באיזהשהו לופ זמן שההרגשה בו לא משתנה.

213א ביום ראשון בערב כשכבר חושך וכולם כבר יצאו

חומרים משנים קודמות

מסמכים רנדומליים של הקורסים שלך שאני מוצאת

ההקלטה שאני לא מסוגלת לשמוע עד הסוף

ובינתיים? מחכה וחוששת מה15.3

אולי אז יהיה לי קלוז'ר? מה אני אמורה לומר שם? הציעו לי לדבר אז אמרתי כן אבל כל פעם המוזה נוחתת עליי כשאני נוהגת באוטו ואני לא יכולה לעצור לכתוב. ואז פוף בורח לי.

ונאחס כזה שלא עוזב אותי, עצבות כזאת שלא הולכת.

לא מצליחה להביא את עצמי לעשות דברים, לסיים דברים, להתקדם עם דברים שאני צריכה לעשות.

ולמה בעצם?

האם זה רק זה? האם זה שילוב של דברים? אני מנסה להבין מה קורה איתי ולא מצליחה.

ואז מגיע הלילה ואני נכנסת לתהיות אינסופיות. וחושבת עליך. ומתגעגעת אליך. וכל כך רוצה עוד שיחה אחת אחרונה איתך.

כאב שוב עולה בחזה. דמעות שוב מטשטשות את העיניים. והזיכרון שלך עולה לי בראש... עומדת רצינית ומסבירה, או צינית ומחויכת.

מתה לדעת מה היית אומרת. מה היית חושבת. מתה לשמוע את דעתך. מתה לראות אותך רק עוד פעם אחת, כדי שאוכל לחרוט את התמונה שלך במוח שלי ולא לשכוח לעולם, גם לא טיפה. כי אני לא רוצה לשכוח. השיכחה מפחידה אותי.