יש לי קטע כזה לרצות את מה שאני לא יכולה לקבל. לחפש את מה שאין לי או מה שאני לא חלק ממנו, ולרצות להגיע אליו, להשיג אותו.

לפעמים אחרי שאני משיגה את הדבר, אני מבינה שזה לא היה כזה ביג דיל, שהדבר לא כזה זוהר וכיף כמו שחשבתי.

יש מקרים בהם אני מבינה שלא כדאי לי בכלל לרצות להשיג את הדבר, כי הוא לא דבר טוב, ומה שיש לי בידיים מספיק טוב בלי שארצה משהו אחר בנוסף.

במקרים אחרים אני יודעת שהדבר שאותו אני רוצה אולי לא כזה טוב לי, שכשאשיג אותו לא יהיה כזה הבדל בין אם יהיה לי אותו או לא, אבל אני רוצה אותו בכל זאת. האם זה האתגר? האם זה מה שאני לא משחררת ממנו? כי כזאת אני? של סימון יעדים והשגתם? או שמא זה אגו? הרצון לנצח? התחרותיות שלי?

קשה לי מאוד לקבל לא, אבל יותר מזה - קשה לי לקבל חוסר תשובה, או חוסר תגובה.

תמיד אהבתי שדברים סגורים, זה הרבה יותר קל, הרבה יותר נוח, הרבה יותר שלם בהרגשה. כשמשהו נשאר פתוח אתה יכול להתעורר גם בעוד שנתיים ולחשוב על העניין, להישאר בחוסר שקט, חוסר מנוחה. גם אם הוא כבר לא אמור להיות רלוונטי כלפיך יותר.

אבל... לפעמים אני עושה את כל מה שיכולתי לעשות, והכדור בידיים של הצד השני. אם הוא לא מרים אותו, מה אני כבר יכולה לעשות מהצד שלי? רק לקוות שירים אותו, ולא משנה מה יחליט - לזרוק אותו בחזרה לצד שלי, או לזרוק אותו לפח. העיקר שיחליט ויתן לי לדעת.