פתאום נתקפתי צורך לכתוב פוסט, ואז חשבתי לעצמי "היי, נראה לי שרוב הפוסטים שלי הם במוצ"ש בלילה/לפני בוקר" אז הלכתי והסתכלתי על הסטטיסטיקות ו.. כן, יש בזה משהו XD
אני כותבת בבלוג בעיקר כשאני עצובה/מהורהרת או מלנכולית. או כשאני ממש עצבנית על אמא שלי :P או עצבנית על דברים בכלליות. בקיצור, מעטים הפוסטים שאני כותבת באור שהוא אופטימי לחלוטין. שזה מצחיק, כי IN REAL LIFE אני היצור הכי אופטימי וחייכני שיש. זה לא שאני עוטה איזושהי מסיכה.. ממש לא, כן קשה לי וכן עוברים עלי דברים כמו על כל אחד, פשוט כשאני עם חברים אני לא חושבת על זה כי כיף לי בחברתם, אני לא חושבת על הצרות שלי ומתרכזת בלהנות מהרגע ולא לדאוג. אז מעבר לרגעי הבאסה שתוקפים כל אחד לפעמים, אני פסדר. אז לכל מי שקורא כאן בבלוג.. אני נורא מקווה שאתם לא מקבלים תמונה מוטעית לגביי..XD מישהי אמרה לי לא מזמן שכל מה שהיא יודעת עליי בתכלס היא יודעת מהבלוג שלי, וחשבתי לעצמי ש.. אבוי, זה בטח ממש נוראי כי בבלוג אני כולי gloomy ומתלוננת ועצובה וזה, אבל אני לא ככה באמת, המקום הזה זה פשוט המקום שלי לפרוק את כל הדברים האלה כי לרוב הם נשמרים בלב ויוצאים החוצה פעם במלא זמן.
אז.. אני שמחה שהבהרתי את זה.
המטרה שלשמה התכנסתי כאן היום היא לפרוק קצת מחשבות מהורהרות ומדוכאות על ההרגשה של "אני מרגישה שאני נשארת מאחור כי כולם מתחילים ללמוד מחר", אבל אני שוב אכניס לעצמי לראש ש: לא כולם מתחילים ללמוד מחר!!!!!! רק בדצמבר אני אהיה משוחררת שנה ושום עולם לא נחרב ואני לא אמורה להתחיל דווקא עכשיו ללמוד! האנשים שלומדים מסביבי השתחררו הרבה לפני וכן הייתה להם את השנה+ להתחיל את הלימודים! אז רק בגלל שאנשים מתחילים ללמוד (ויש גם כאלה שלא!) זה לא אומר שאני צריכה להרגיש שאני לא בסדר ושהייתי צריכה להתחיל גם. כשאני אהיה מוכנה אני אתחיל, ג'יזס!
עוד דבר חיובי הוא הלילה של חמישי בערב האחרון. זה היה אחד הלילות הכי כייפים שהיו לי EVER. כל כך הרבה השקעה, וכל כך הרבה מאמץ של אנשים, והכל הסתכם בערב אחד בלתי נשכח וגאוניייייי שאני אזכור לעוד מלא זמן. באמת שנהנתי בטירוף וביום שאחרי זה (וקצת היום עדיין) הרגשתי כזה חור בלב שלי כאילו משהו חסר. ממש התרגשתי וחיכיתי ליום הזה שיגיע ועכשיו כשהוא עבר זה עצוב, אבל גם אדיר, כי יש לי המון זכרונות טובים, והלוואי שיהיה עוד פעם אירוע כזה. מה שכן הרף שהוצב הוא מאוד גבוה, והבנאדם שאירגן את הערב כ"כ יצירתי ואדיר וגאון ושאפו. אין, פשוט בא לי לחזור אחורה בזמן ולחוות את הערב הזה שוב.
עוד דבר שיש לציין הוא ההרגשה של ה"משהו חסר" אחרי שנגמר הערב הזה (שאליו התכוננו כל כך הרבה חודשים) הזכירה לי את ההרגשה שהייתה לי אחרי ההופעה של הבגרות בתיאטרון בכיתה י"ב. לא משנה כמה זמן עבר אני עדיין מסתכלת אחורה בכאלה געגועים (לא לבית הספר, למגמה!) ובא לי שוב. בא לי שוב לעלות להצגה הכי טובה מבין השלוש, לעלות לסצינה הראשונה, לאסוף את כל האנרגיה המטורפת, להרגיש את האור עולה, הקהל מחשיך, לקחת אוויר ולהתחיל עם שורת הפתיחה שלי. להרגיש את הקהל, את כל העיניים ממוקדות בי, גומעות כל מילה שאני אומרת וסורקות כל תנועה בגוף שאני עושה. והכל מושלם והם צוחקים, ואני שומעת את הצחוק שלהם במעומעם, כאילו הם שם אבל לא שם, כאילו העולם במה והבמה היא עולמי ואני מנותקת מהמציאות וכיף לי לעשות מה שאני עושה. בא לי שוב לעלות על הבמה. וכל פעם כשאני הולכת לראות הצגה בחאן או שאני רואה תמונות של תיאטרון הלב שלי צורח מבפנים כמה אני מתגעגעת וכמה אני רוצה. עולם שלם שהיה הכי שלי ושהייתי כל כך טובה בו.
מישהו אמר לי פעם, אפילו אחד המורים לתיאטרון נראה לי, (נזכרתי, המורה ששנאתי מהחוג תיאטרון בחאן בכיתה י') שאנשים שהם שחקני תיאטרון הם אנשים שאוהבים את הצומי, שאוהבים להיות במרכז, שאוהבים להיות מרכז העניינים והספוטלייט עליהם ושהם אנשים כאלה שרוצים להיות הדבר הכי מדובר, הכי במרכז והכי מפלצות אגו וצמאים לתשומת הלב. אבל אני כל הזמן נזכרת במילים האלה וכל הזמן לא מבינה איך בנאדם יכול לטעות כל כך בגדול. או שפשוט הוא טועה לגביי ושבאמת יש אנשים אחרים שהם כאלה. אבל אף אחד מהתיאורים הנ"ל הוא לא הסיבה שאני אוהבת את זה.. אני לא אוהבת את הצומי ולא אוהבת את הספוטלייט, אני מובכת נורא בקלות, מובכת אפילו שמחלקים לי מחמאות, אני מפגינה ביטחון אבל לפעמים אני כל כך חסרת ביטחון שאני כבר לא בטוחה מה אני, ואני לא אוהבת לרמוס אנשים אחרים כדי להיות במרכז ואני בטח שלא אוהבת את תשומת הלב.
אז וואלה.. אני שמחה שאני זאת אני.
ו*קולטת*אני לא שמחה שכל כך מאוחר אמאלה ;_; הלכתי לישון ):
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
