ציטוט מאוד מקוצר מהמונולוג האחרון של המלט, כי הכותרות של ישראבלוג לא מכילות יותר תווים ממה שבדיוק נכנס למעלה.

ביום ראשון לפני שבועיים כתבתי את הפוסט האחרון שלי.

ביום שני לפני שבועיים חלק מהעולם שלי נסדק.

עצם זה שלא הגעת לשיעור שלך גרם לי לכזאת תחושת אי וודאות ופחד, ובאיזהשהו מקום אני וליאור ידענו שמשהו ממש, אבל ממש לא בסדר.

ביום שני קיבלנו את ההודעה מהמכללה. בתוך כל המילים הפורמליות על המכללה והפטירה... נחו המילים "בטרם עת", "אשת רוח", "מחנכת דגולה" "וחברה אהובה". אני לא יכולה לקרוא את המילים האלה, לא יכולה להסתכל על השם שלה, על ה"בטרם עת" הזה, בלי שהלב שלי נשבר שוב לרסיסים.

כל כך הרבה שרציתי לומר לך, כל כך הרבה שעוד היינו אמורות לעבור ביחד השנה. ואני יכולה לומר לעצמי גם עוד 100 פעמים "למה לא כתבת לה יותר? למה לא ענית לה למייל האחרון? למה לא שלחת לה עוד מייל? למה לא ניגשת אליה ויזמת תאריך?" ולמה ולמה ולמה.

ומצד שני, כמו שהרבה אומרים לי, אני צריכה להסתכל בחיוך ולהוקיר תודה על הזמן והמילים שכן יצא לי להחליף איתה. ההגעה לשיעור רבע שעה לפני הזמן בשביל להחליף איתך עוד כמה מילים בחטף, לעזור לך עם כל הקשיים הטכנולוגיים שלא אהבת והתבדחת באלגנטיות לגביהם, להשתתף בדיונים ולהיות עמיתה אמיתית ולא רק סטודנטית. אחרי שכתבתי לך שאני לא חוזרת מהונגריה בידיים ריקות ושיש לי משהו בשבילך, כתבת לי -

"קורל, את מתנה, ולהביא את עצמך חזרה – כך שאין לך ידיים ריקות אף פעם. מעט מאד, מעט מדי בהרבה, אנשים בכלל ובינם סטודנטים יודעים להיות שותפים סקרנים ופתוחים, עמיתים אמיתיים, כמוך."

אני יכולה להמשיך ולחזור למיילים שכתבת לי עוד מיליוני פעמים. בכל פעם אני אבכה אולי קצת פחות. אבל אף פעם אף אחד לא האמין בי וכתב לי את הדברים שכתבת לי. הדברים שציינתי בפוסט הקודם שכתבתי, יום לפני שגיליתי שאת אינך. ביום שבו באמת הלכת. ובאיזהשהו מקום הרגשתי. כעסתי על עצמי שככה אני חושבת, מספידה בטרם עת, אבל הרגשתי.

המון זמן אני ברגשות מעורבים לגבי הדרך שבחרתי לעצמי בתחום החינוך. כבר שנה שלמה אני מרגישה שאני לא באמת רוצה להיות מורה, אבל שהתחום החינוכי כן מושך אותי, כי אני מאוד רוצה להשפיע, ושאולי לשם אני בכל זאת שייכת.

אחרי שנפטרת, וכל השבוע הנוראי שעבר עליי אחרי זה, התחלתי לחשוב שהשארת לי איזושהי legacy ללכת אחריה. אבל מצד שני אני יודעת שהיית רוצה שאני אסלול לעצמי את העתיד ואקבל את ההחלטות שלי לבד.

הראש חוג של חינוך על יסודי שלח הודעה מאוד יפה וסיפר איך היית המורה שלו בתיכון לאנגלית. הייתי ממש בשוק, כי גם אני לומדת להיות מורה לאנגלית. את ידעת שזה מה שאני לומדת, אני חושבת, אבל אף פעם לא שיתפת מעצמך. אני בטוחה שזה כן היה עולה בשיחות אישיות שהיו אמורות להיות לנו. פגישות. בדיחות של קפה ב4 בבוקר עם שולחן עבודה מסודר. המון דברים שהיו יכולים להיות ולא יהיו.

ועכשיו, שבועיים אחרי, היינו אמורים להגיש לך את הנושאים לעבודה הסמינריונית בתיאטרון. רצית נושא, שאלת מחקר, ושם של מרצה שהסכים להנחות אותנו בעבודה. את השם שלך כבר לא אוכל לכתוב, רק לזכור את המילים שלך "כאן הקורסים שאני מלמדת בשנה הבאה והשעות שלהם – שבשני הסמסטרים מחוברות ללווי הסמינריוני – שאמרת לי ששוב אזכה בך שם". ואני מרגישה אשמה, כי יש לי נושא מאוד כללי שעדיין לא עשיתי שום דבר כדי למקד אותו ולקדם אותו לשאלת מחקר. התחלתי תהליך של חיפוש מנחה אחר, אבל אף אחד לא את, ואני לא רוצה אף אחד אחר. אני יודעת שאני חייבת, אני יודעת שאני צריכה להמשיך הלאה ושזה גם מה שאת היית רוצה. כנראה היית ממש לא מרוצה מזה שלא התקדמתי ושעוד אין לי מושג, ושבכלל לא הלכתי לקרוא מאמרים כדי להתחיל את תהליך העבודה שחזרת עליו כמה וכמה פעמים. אני לא יודעת אם אני לא מסוגלת או שאני מוותרת לעצמי. אני לא יודעת אם זה לגיטימי שאני מניחה לעצמי כרגע או שזה לא בסדר ושאני אמורה להמשיך.

בכל מקרה, אני יודעת שמחר שוב יום ראשון. שמחר יעברו שבועיים. שאני אגיע רבע שעה לפני הזמן ולא תהיי שם. שמישהו אחר ייכנס לכיתה במקומך. ושגם בשבוע שאחרי יהיה אותו הדבר, וגם בזה שאחריו, ושאחריו, ואחריו... ואני לא באמת יודעת איך להתמודד עם זה.

אני פוגשת הרבה פעמים בחיים אנשים שלאחר היכרות (אקדמית ואישית) איתי, רואים בי הרבה פוטנציאל. אבל אף אחד מהם לא כתב לי את המילים החמות שאת כתבת. לא חושבת שאף אחד אי פעם ניסח על כתב מילים כל כך מרגשות שכל כך נגעו בי. אף אחד לא גרם לי לרצות לעבוד קשה, כמו שאת גרמת לי. כמוך - אף פעם לא הייתי מוכנה לעגל פינות, ותמיד רציתי לתת את ה100% שלי. כל עבודה שכתבתי לך, כל מילה שאמרתי, כל כך רציתי לרצות אותך, כל כך רציתי לגרום לך להיות גאה. לתת צידוק למילים שכתבת לי, לאמונה והגאווה שלך בי. היית כותבת לי "זכיתי בך" ואני הייתי קוראת ולא מאמינה. כי איך את זכית בי, אם אני זו שזכיתי בך? ואולי בעצם שתינו זכינו אחת בשניה.

כל כך הרבה שיש לי לומר לך, כל כך הרבה שכבר לא יהיה.