 כינוי:
בת: 33 תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 6/2014
#100HappyDays
טוב אז היום המאה. היום שכל כך התחמקתי מלכתוב ואני אפילו לא יודעת למה. אני לא מוצאת את המילים לכתוב את זה כי אני מרגישה שבפייסבוק הכל צריך להיות מצונזר. אני חושבת שאני רוצה לכתוב את זה בבלוג שלי אבל ה100 ימים לא קשורים לשם. אבל למי אכפת? זה הבלוג שלי ואני יכולה לכתוב מה שאני רוצה לכתוב בו.
טוב, אז זה הופך לפוסט בבלוג איי גס? אח"כ אני אערוך אותו לסטטוס או משהו. כי אני כן חייבת סטטוס. אני חייבת את הסגירה הזאת. (מה יש לי עם קלוז'רים?!?!?!?! AGGGHHHHHH)
אני אתחיל ואומר בלי קשר שבשבוע האחרון ראיתי סדרה בשם Awkward. כביכול סדרת טינס מפגרת טיפוסית שמרגישה כמו הסרטים האמריקאיים הכיפיים האלה של TEENS HIGHSCHOOL אבל זה בסדרה!!! אז כאילו, זה לא נגמרררר. מצד שני, כשהדמות הראשית בשפל שלה ומתרחקת מכל החברים והורסת לעצמה את החיים בערך, אז זה לא נגמר תוך.. תוך כמה זמן שהסרט מקציב למשבצת הLOW להימשך, זה נמשך במשך כמה פרקים ואז אני עצובה >: אבל סתם, לא יודעת, הסדרה הזאת ממש חמודה והייתה אחלה דרך להעביר את הזמן (שבחלקו הייתי חולה בבית ובחלקו סתם הייתי בבית. (ניצול טוב של הזמן בחיי - CHECK) ועכשיו בדיוק סיימתי את העונה השלישית ואשכרה בכיתי (!!!!) בכיתי!!!!! בפרק האחרון. כל סימני הקריאה נועדו להדגיש כנראה את ההלם (גם שלי) שבדבר כי אני באמת שאף פעם לא בוכה מסדרות, אבל זה היה כ"כ עצובבבבבב ומרגש שלא יכולתי. משהו בזה שהדמות הראשית באמת עשתה את כל המאמצים TO REDEEM HERSELF ולכפר על כל הטעויות שהיא עשתה כשהיא התנהגה כמו נבלה מטומטמת, ובסוף הבחור שהיא אוהבת מזמין מישהי אחרת לפרום. :( אחרי שהוא מבין שהיא עדיין אוהבת אותו ושהיא חשבה שהוא הולך להזמין אותה, הוא הרגיש כנראה קצת רע וכן רקד איתה (לא מPITY לדבריו) ועדייןןןןןןן עעעעעע תחזרו להיות ביחד. מה יש לי מה אני נקשרת לדמויות?!?!?!?! אוף, סתם פשוט הברייקדאון שלה היה ממש עצוב. התסריטאים האלה, עושים לי FEELS. אעעאעאע. קיצר כן לא מאמינה שבכיתי בפרק האחרון של העונה הזאת. XD (ויש לי עוד עונה!!!! עונה 4! ווייהייייייי. רק 8 פרקים ואז אני אצטרך למצוא משהו חדש להמתכר אליו כי אני אגיע לקצב יציאה. :{ )
ובכלל, אני תוהה אם בני נוער אמריקאים באמת כאלה מפגרים כמו שרואים בסדרות/סרטים אמריקאיים קלישאתיים. כל מה שיש להם בראש זה מסיבה/סטטוס חברתי/חבר/סקס/אלכוהול/איך הם נראים בציבור? (כמה בגדים ואקססוריז אמג)
בקיצור, למה אני חופרת על זה? כי הדמות הראשית BLOGGING ABOUT HER LIFE ורואים את ההבעות שלה והקול ברקע ופרקים תמיד נפתחים/נסגרים ככה. או שיש קטעים כאלה באמצע הפרק.. ו, לא יודעת, יש את הקטעים שהיא כזה מתמודדת עם הפחדים שלה בלה בלה בלה והיא גם לוקחת שיעור של כתיבה יצירתית, והיא כותבת את מה שהיא מרגישה. בקיצוררררררררר אני מרגישה שאני חייבת לכתוב את היום ה100.
אז....... היום ה100.
רציתי לכתוב ביום ה100 סיכום של הפרוייקט. היום עצמו היה יום שלישי ה27.5.14 ונסעתי אחרי העבודה לחברות בגבעה וראינו ביחד הייקיו והזמנו סושי והיה ממש כיף. אפילו עשינו סלפיז מפגרים כדי שיהיה לי (ולעוד אחת) תמונה להעלות לפייסבוק. למרות שידעתי שאני הולכת לכתוב על היום ה100 וסיכום הפרוייקט כהדבר השמח שקרה באותו היום, אבל חשבתי שאני אשמש גם בתמונה בכל מקרה אם אני אעשה איזה קולאז' סיכומי בשביל להעלות תמונה.
זה היה יום ממש כיף, בסופו של הערב (כבר היה לילה) הן ליוו אותי כרגיל לתחנת הרכבת ובזמן שחיכינו אפילו עשינו עוד קצת שטויות וכל אחת אמרה על השניה שאם היא הייתה באנימה אז איזה סוג דמות היא הייתה. (סוג של טייפאקסים של דמויות באנימה) והן אמרו שאני האנרג'טיק טייפ והפאנגירל/פוג'ושי. XD שזה מצחיק, כי באמת שלא הייתי ככה אף פעם ופשוט הספורט אנימה האלה הרסו לי את החיים. (איזה הרסו, I LOVE IT, פשוט התדמית שזה עשה לי... ממש מטורף XD ובאמת שלא הייתי כזאת!)
אבל..... שניה, מתעכבת עוד שורה על האנימות ספורט. לא אכפת לי ממש, כי כבר הוכח לי שברגע של דאון שלא מצאתי באמת משהו לשמוח לגביו, נזכרתי שיצא באותו יום פרק של אחת מהסדרות האלה, ואפילו שבדיוק תיכננתי ללכת לישון, הפרק ירד תוך 2 דקות וצפיתי בו ופשוט התעודדתי. תוך שניה, רק השיר פתיחה כבר עשה לי פרפרים בבטן והרגשת התלהבות כללית, מוצאת את עצמי מחייכת בעודי צופה בפרק ובסופו (שהוא לא ארוך, סה"כ 20 דקות) אני מחויכת ושמחה (ו-FEELS) ומוצאת שזה הדבר שמשמח אותי. אז מה אכפת לי בעצם מתדמיות? מה אכפת לי מה חושבים עליי? כל עוד אני שמחה וזה מה שעושה לי שמח בלב ומעודד אותי אם אני בבאסה, למה לא? למה לא להיכנס לתיקייה עם מלא תמונות של סדרה שאני אוהבת, או לגלוש בטאמבלר בטאג של שיפ/סדרה שאני אוהבת? WHAT THE HELL? מה שעושה לי טוב.
טוב אז היום ה100.
למה כל כך קשה לי לכתוב על זה?!?!?!??!!?!
טוב התחלתי, למה ירדתי פסקה.
טוב בכל מקרההההההה......
היה ערב ממש כייפי עם החברות, שאני נורא שמחה שיצא לי להתקרב אליהן השנה ולבלות איתן זמן, אבל הגעתי הביתה ממש מאוחר ולא הדלקתי מחשב כדי לא להתפתות לשרוף עוד זמן. כבר אחרי שהתקלחתי השעה הייתה ממש מאוחרת והייתי חייבת ללכת לישון כי עבודה למחרת ואני קמה מוקדם כל יום.
אז זה רק היה הגיוני שסבבה ואני אכתוב על היום ה100 למחרת, ביום רביעי. רק שיום רביעי היה יום מזעזעעעעעעעע. זה היה יום ירושלים והייתה צעדת ירושלים ולגמרי לא הייתי מוכנה לזה שאני הולכת להיתקע בדרכים בדרך שבה נתקעתי. אם הייתי יודעת שזה מה שהולך להיות אז הייתי יוצאת שעה קודם עם אחד הבוסים בעבודה דרך כביש בגין במקום דרך קרן היסוד ומרכז העיר. (סליחה לכל מי שזה אומר כלום בשבילו. גם ככה אף אחד לא קורא פה ואני BLABBERING בשביל עצמי). אבל אחרי הפנייה מגן הפעמון והאוטובוס ממשיך על קרן היסוד הוא פשוט עצר והוריד את כל הנוסעים ונשארתי שם בלי שום דרך להמשיך. לא היו אוטובוסים וגם פיזית לא היה אפשר להמשיך כי הרחוב היה מפוצץץץץץץץץ באנשים. זה היה חולני. איכשהו שחיתי את דרכי בין האנשים והגעתי למרכז העיר ברגל כי הייתי בטוחה שיהיו רכבות. אבל...... לא היו רכבות. משם המשכתי ברגל לשטראוס (ועל הדרך נכנסתי לתור שהיה לי באותו יום שחשבתי שאני כבר לא אוכל להגיע אליו בגלל הצעדה. לא האמנתי שאני אלך עד לשם, בסנדלים, עם הרגליים הדפוקות שלי.) אבל כן, הגעתי לשם, והייתי צריכה לחכות קצת כי הגיעו האנשים של התור שאחריי, אבל נכנסתי אחריהם. זה היה ממש מהיר וכשסיימתי לא היה שום זכר לאוטובוסים שעוברים לצד שאני צריכה, רק לצד השני. רחוב דו סטרי הפך לחד סטרי עם שני נתיבים, זה היה הזוי. משם הלכתי ברגל עוד מלא מלא למקום אחר שממנו כן הצלחתי לתפוס אוטובוס, כמובן לא לאיפה שאני צריכה, אבל העיקר להתקדם קצת. משם הלכתי עוד ברגל אל רכבת (באיזור שכן פעל. רחוק מכל ההמולה) ומשם הגעתי לשכונה שלי, ומשם חיכיתי לעוד אוטובוס ואז הביתה. קיצר כל הסיפור יצא 3 ורבע שעות. יצאתי מהעבודה בשעה 5 והגעתי הביתה בשעה 8 ורבע. וזה. היה. מזעזע. גם היו רוחות ולא היה נעים בכלל וזה היה היום ה101. ונראה לי שזה מה ששבר אותי. כי למרות שכן היה לי זמן להיות מול המחשב ולכתוב את היום ה100, היום ה101 לא היה טוב בכלל. זה היה קצת כאילו היקום בחן אותי. בחן אותי ואת כל הדרך חיים החדשה שלי, של למצוא משהו חיובי בכל יום גם אחרי שהפרוייקט ייגמר, גם בלי קשר אליו, כגישה חדשה לחיים. אבל היום ה101 היה כל כך שחור... שלא מצאתי משהו חיובי. לא יצאה שום סדרה, ראיתי פרק של אלמנטרי שהיה ממש לא משהו בכלל (בכלליות הסדרה הזאת לא משהו בכלל.. אני די מתאמצת לראות אותה ולא מבינה למה. בשביל פרק טוב פעם בכמה פרקים. ונטלי דורמר. האם אני רואה סדרה בגלל נטלי דורמר?! ייתכן. טוב אממ חזרה לנושא.) ופשוט לא מצאתי מה שיעודד אותי באותו יום. הלכתי לישון בשעה 10 ורבע (שבד"כ אני ישנה 3 שעות אחרי זה. כועסת על עצמי בבוקר אבל כן.) וחברה כתבה לי בווטסאפ ואמרתיי לה שאני הולכת לישון, אחרי כמה זמן היא התקשרה אליי וחצי העירה אותי מניסיון הירדמות, ואז ניתקתי וקלטתי... שהיא התקשרה כי היא באמת לא האמינה שאמרתי לה שאני הולכת לישון (XDDDD כי זה באמת לא אני. המצב היה קשה באמת אם הלכתי לישון בשעה כזאת...) והחלטתי לוותר על עוד קצת שינה ולהתקשר אליה בחזרה ולתת לזה להיות (או לגרום לזה להיות) הדבר שיעודד אותי, הדבר השמח שלי באותו היום, נקודת האור שתהפוך את היום הזה לקצת פחות מסריח ממה שהוא היה. ההוכחה שאני מוצאת משהו חיובי גם ביום מסריח, שגם ביום ה101 אני ממשיכה כמו שרציתי להמשיך. בפועל דיברנו בדיוק כמה דקות והיא הייתה צריכה ללכת רגע ולחזור אליי אבל ידעתי שעד שהיא תחזור אליי אני כבר ארדם, והפלאפון היה על שקט ולא הייתה לי כוונה לשנות אותו חזרה לרטט, אבל לא נורא. הכמה דקות האלה לא הרימו אותי לגמרי אבל הם כן נתנו לי את מה שהייתי צריכה. ואז חשבתי לעצמי שאני ממש מעריכה שיש לי חברים טובים, ומצד שני כמה אני מתגעגעת לחברה ספציפית שבאותו זמן הייתה בחו"ל, כי עוד מהצבא סוגשל יש לנו קטע של הבטחה שאני יכולה להתקשר אליה תמיד לא משנה מתי ובאיזה שעה ולדבר איתה. בצבא קצת לא היה לי נעים לפדות את ההצעה אבל אחרי שהיא כעסה עליי שלא עשיתי את זה כשהייתי צריכה, כן עשיתי את זה בפעם אחרת. והיא נהדרת ואני אוהבת אותה. (איכס, צבא. DARK TIMES). בקיצור... היא הייתה חסרה לי ממש, והיא עדיין חסרה לי ממש האמת. בזמן שהיא הייתה בחו"ל היה לה קשה והייתי שם בשבילה, והאמת שאני קצת מפחדת שעכשיו כשהיא בארץ היא "כבר לא תצטרך אותי יותר" שזה ממש רע לחשוב ככה כי אני סתם מחרפנת את עצמי ועושה טיול בג'לוסי לאנד. אז אני צריכה להפסיק כי זה ממש חרטא.
בקיצור, למחרת התעוררתי והיה יום חמישי. קצת כאב לי הגרון אבל זה לא משהו שמונע ממני ללכת לעבודה אז הלכתי כרגיל. תוך כדי העבודה (מענה טלפוני) הבנתי שכואב לי אבל חשבתי שזה סתם כזה. בסוף היום נסעתי לחברה והיה ממש נחמד אצלה (יש לה כלבה חדשה+שוקולד+ספורט אנימה+תפוצ'יפס) וחברים אחרים שלי גם נפגשו במרכז העיר (והודיעו לי מאוחר מדי וכבר הייתי אצלה ולא התכוונתי TO DICH כי היה לי ממש כיף.) אבל כשיצאתי ממנה הם עוד ישבו בעיר והספקתי לרדת מהרכבת ולשבת איתם ואז לחזור איתם (עם אחת. בעצם שתיים. בעצם 3. אני אסביר. XD) ברכבת האחרונה.
לא כולם חוזרים בכיוון שלי, אז אחת אני מחשיבה כחברה, ה'בעצם שתיים' כי באה איתנו עוד מישהי שישבה איתנו אבל אנחנו לא ממש חברות, סתם כזה חברים שחברים של חברים אחרים ואני לא ממש מכירה אבל כולם HANGING OUT TOGETHER אז יצא לי לשבת איתה כמה פעמים בחברה גדולה, וה'בעצם 3' כי בתחנת הרכבת פגשתי מישהי שאני מכירה וסתם כזה דיברנו. בין היתר היא הופתעה שזכרתי את המכינת אומנות שלה ואת זה שהיא רצתה להתקבל ללימודים, דיברנו על לימודים, היא התקבלה, סיפרתי שגם אני, חלקתי את האינסקיוריטיז שלי. אני לא מרגישה שאני בנאדם סמכותי, ואני חושבת שמורה צריך להיות סמכותי. היא ניפצה את כל האכילת סרטים שלי ואמרה שאחת המורות שהיא הכי אהבה לא הייתה סמכותית. שהיא הייתה ממש חמודה ובגובה העיניים עם כולם ודווקא בגלל זה כולם כיבדו אותה ואהבו אותה. הלוואי שזה יהיה גם הסיפור איתי. אני גם מכירה מורה (למרות שהיא לא לימדה אותי) שהייתה ממש נמוכה, ובגלל שלא למדתי איתה אני לא יודעת איך היא הייתה מבחינת הסמכותיות אבל היא ממש חמודה כזאתי ואהבתי אותה. ואני בכלליות כיבדתי את כל המורים שלי ולא הייתי מהתמידים שעושים צרות אף פעם, אבל אני לא דוגמה. אוף, אני ממש מפחדת מהלימודים שנה הבאה. אבל זה לפוסט אחר.
אומייגאד אני חושבת שזה הפוסט הכי ארוך וחופר שכתבתי פה אי פעם.
בעצם, הבלוג הזה קיים כבר יותר מעשור, יש מצב שהיו חופרים יותר. אבל זה לגמרי אחד המקומות הראשונים.
טוב, אז יום חמישי היה כיף למרות שכאב לי הגרון, אבל אני מניחה שזה שישבתי בחוץ עם חולצה קצרה בלילה (ובכל זאת, ירושלים, קריר) היה הקש ששבר את גב הגמל וקמתי חולה ביום שישי בבוקר.
אני לא זוכרת אם הדלקתי את המחשב ביום חמישי כשחזרתי הביתה או לא, אבל לא רשמתי את היום ה100. אולי לא הדלקתי מחשב ושוב התקלחתי והלכתי לישון? אולי הייתי עייפה מדי ולא היה לי ראש לסכם איך שרציתי לסכם את הפרוייקט. ונראה לי שרציתי פשוט לעשות את זה בראש שקט וצלול, לא כשאני עייפה. כי שוב, באמת שהיה חשוב לי כל הסיפור הזה של הפרוייקט ורציתי לתת לו את הכבוד שמגיע לו. רציתי לכתוב סטטוס קצר (טוב, אולי לא קצר. יותר נכון לא חופר מדי) וקולע לפרוייקט ולגישה החדשה שהחלטתי לאמץ לחיים בזכותו. אז הוא לא נכתב ביום חמישי.
ושוב חזרה לסיפור, קמתי חולה ביום שישי, היה יום לא משהו בכלל. יום שבת גם לא היה משהו למען האמת, ולקחתי דקסמול שפג תוקף (לדברי אמא הכל בסדר ותאריך תפוגה על תרופות זה סתם חרטא קונספירציה. אבל חפרתי לה שתקנה חדש ביום ראשון) וביום ראשון אכן היא קנתה איזה סוגשל דקסמול, רק עם שם אחר של LIFE, וגם אוטריוין לבקשתי. זה היה די קסום כי אחרי שלקחתי בערב אוטריוין יכולתי שוב לנשום, עם סיידאפקסט של הרגשה כאילו הסנפתי אקונומיקה. אבל לא נורא, יכלתי לישון ולנשום מהאף. מה שכן, בראשון בלילה הייתי מדוכאת רצח. אמנם הייתי ביום מחלה מהעבודה (וגם בשני) והייתי בבית וראיתי סדרות (התחלתי את אוקוורד, ההיא שחפרתי עליה בתחילת הפוסט) אבל הרגשתי לא טוב, הרגשתי לבד, ו.. נו, כבר אמרו לי שמותר להרגיש חרא כשחולים כי ככה זה, אבל הגישה הלא אופטימית הזאת... אני לא אוהבת אותה. התבכיינתי קצת לחברה שאני מרגישה ככה והיא נתנה לי את התשובה הזאת, וגם ניסתה לעודד אותי קצת ונורא הערכתי את המאמץ וזה חימם לי את הלב. בסוף הלילה כשהחלטתי ללכת לישון, אז פתאום גיליתי שיצא פרק חדש של הסדרה, וכמו שכתבתי למעלה ראיתי את הפרק והתעודדתי פלאים. זה היה די מדהים למען האמת, שינוי מצברוח קיצוני לטובה בזכות דמויות וסדרה שאני אוהבת? במהלך הפרוייקט מצאתי שלראות פרק טוב של סדרה שאני אוהבת זה ההיילייט של אותו היום. הרגיש לי קצת מפגר לכתוב את זה בפייסבוק אבל זאת האמת.
אההההה.... איפה הייתי? אה, כן.
אז ראיתי את הפרק והלכתי לישון בהרגשה הרבה יותר חיובית. ביום שני קמתי עדיין חולה אבל ביום שני יש פרק של משחקי הכס. האהא. עזבו שהסוף היה מזעזע אבל היה פרק! והתחלתי להרגיש קצת יותר טוב, שזה היה נחמד.
למה לא כתבתי על היום ה100 אז? לא יודעת, אני מניחה שהייתי עדיין בקצת דאון מחלה ולא רציתי לכתוב. זה גם הפך למשהו שפחדתי לגשת אליו. כמו בתיכון שלא הייתי מגיעה לבצפר ואז גם פחדתי ללכת בגלל שהחסרתי ולא רציתי להסביר את עצמי. זה ממש דבילי כאן כי אני לא צריכה להסביר את עצמי לאף אחד למה לא כתבתי, ומצד שני זה גם הרגיש לי מוזר לכתוב על זה כשכבר כבר כמעט שבוע. אז היה קל יותר לברוח מזה.. אני כן פתחתי מסמך טקסט וניסיתי להתחיל לנסח אבל זה לא זרם לי וכשכיביתי מחשב סגרתי את זה בלי לשמור... MAYBE I'M TOO HARD ON MYSELF, אני בד"כ נוטה להיות כזאת, אבל אני כועסת על עצמי שלא כתבתי את זה קודם, ומצד שני אני גם חושבת 'בסדר אז מה, אז לא כתבתי. לא קרה שום דבר. אני לא צריכה לכעוס על עצמי או להרגיש רע על זה שלא כתבתי!' אני תוהה איזה מהאפשרויות האלה זה באמת מה שאני מרגישה. לפעמים ככה ולפעמים ככה. אני די מותשת מהציפיות שלי מעצמי, חלקן ריאליות וחלקן לא וחלקן זה כי אני לא רוצה להרגיש שאני עושה משהו לא בסדר וחלקן זה כדי להוכיח את עצמי בעיניהם של אחרים, שזה אגב החלק הכי נכון והחלק שאני הכי שונאת כי למה אני צריכה להוכיח משהו למישהו? ובכל זאת אני מוצאת שהרבה ממה שאני עושה זה כדי לרצות אנשים מסביבי. זה רע ואני שונאת את זה ואני מניחה שצריך להיעשות כאן שינוי. אני מודעת לזה כבר כמה זמן אבל זה קשה לי אז אני לא חושבת על זה. והנה שוב אני מאשימה את עצמי שאני לא עושה שום דבר עם זה, מצד שני זה ממש קשה ככה ואי אפשר תוך לילה פוףףףף לקום בבוקר והנה הכל בסדר ואני כבר לא ככה. זה חלק מהלדרוש מעצמי יותר מדי שאני נוטה לעשות.
עעעעעעעעעע, טוב, ואוו, הכתיבה משחררת. אני תוהה אם מישהו יקרא את כל זה. אני תוהה אם אני רוצה שמישהו יקרא את כל זה. חבר אמרה לי שאני יכולה בתכלס לכתוב בטיוטות. אבל מה ההבדל בעצם אם אני כותבת את זה בוורד או בבלוג אם זה לא מתפרסם? אובייסלי אני לא רוצה שאנשים מסויימים יקראו את זה, מצד שני אני כן חושפת את כל הדברים האלה בפומבי. בתהיה או מחשבה שאולי מישהו בכל זאת כן יקרא את זה. ואם הוא יקרא, האם יהיה לו מה לומר? ואם יהיה לו מה לומר, האם הוא יגיד לי משהו? האם הוא יגיב? או פה או בפרטי או לא יודעת. (אמאלה השעה 3 ועשרים לפנות בוקר ואני מתחילה עם המחשבות והבירבורציה והתהיות הפילוסופיות)
טוב אז, אני כן רוצה לסיים. הגיע יום שלישי וזה היה ערב שבועות, אירחנו משפחה אצלינו והיה נחמד, ואז ביום רביעי היה חג ובערב יצאתי עם חברה ליומולדת שלה וראינו הצגה בתיאטרון. יש לי מיליוןןןןןןןן מה לומר על זה אבל לא משנה אני לא אכנס לעוד חפירת על. ואז הגיע יום חמישי ובעצם למה לא כתבתי את היום ה100 עד עכשיו? היו ימים נחמדים וקרו דברים טובים וכנראה זה פשוט היה המשך של הבריחה שאני עושה והחשש להתמודד עם זה אחרי שכבר עבר זמן.
ביום חמישי לקחתי חופש מהעבודה (מראש לקחתי חופש על הערב חג בשלישי והיום שאחרי החג בחמישי. יום שלישי הפך להיות יום מחלה אבל יום חמישי נשאר יום חופש.) רציתי לעשות משהו כייפי אבל גם היה חם ואביך וגם לא התחשק לי לנסוע וגם כאילו חיפשתי תירוצים טובים למה לא ללכת למפגש קוספליי. בדיעבד אני מתחרטת שלא הלכתי. לא כי רציתי לצלם, להיפך, לא רציתי, אבל יכולתי לשבת עם חברים ולהנות גם בלי לצלם. ואני יודעת שאנשים נטשו מוקדם וזה היה מפגש די קצר אבל מה כבר עשיתי במקום זה? לא הרבה, יכולתי ללכת ולהנות. אבל לא התחשק לי, רציתי להישאר בירושלים ולעשות משהו כאן. בסופו של דבר נסעתי לידיד וראינו סרטים והיה כיף. אבל זה משהו שאני יכולה לעשות גם ביום שלא לקחתי בו חופש (כי גם ככה השעה שהגעתי אליו הייתה אפילו אחרי השעה שהייתי מגיעה אם הייתי נוסעת אחרי העבודה. לא כי זה היה בעיה שלי, אלא פשוט שהוא לא היה בבית עד שעה מאוחרת) והרגשתי מעפן לקחת חופש ולא לנצל את היום חופש. כי אז למה בזבזתי יום חופש?!?!?! זה לא כאילו יש לי בכלל. אבל לא רציתי ללכת לעבודה, וישנתי מאוחר ביום רביעי, ודי רציתי את הרצף של החופש הזה. אז למה אני אוכלת את עצמי על זה? זה לא כאילו אני קצרה בכסף, זה לא כאילו זה היה משנה יותר מדי, אז למה אני מרגישה שזה לא בסדר שלקחתי חופש ולא עשיתי בו כלום?.......
וזהו, הגיע יום שישי, שזה היום, רוצה ממש לכתוב את היום ה100 הזה בפייסבוק כבר כוסעמק, אבל בעצם מבינה שיש לי יותר מדי מה לומר. רציתי לכתוב על הגישה החדשה לחיים, ובסופו של דבר חפרתי על כל מה שקרה. אני מניחה שהייתי צריכה להוציא את זה, כי בתכלס לא דיברתי עם אף אחד יותר מדי. אולי זה קשור לזה שהחברה שהייתה בחו"ל שהזכרתי מוקדם יותר בפוסט לא הייתה זמינה לשיחת נפש, ואין לי יותר מדי אנשים שאני יכולה לחפור להם עם שיחות נפש. בעצם יש, אבל אני חושבת שפשוט רציתי אותה. גם עכשיו כל החפירה האינסופית הזאת... זה לא כאילו אני אומרת אותה למישהו ספציפי, אבל אני חושבת שכן הייתי צריכה פשוט להוציא את כל זה. אני הסוג שמדבר על מה שמפריע לו, תמיד הייתי אני מניחה.
וזהו, הפוסט הזה התחיל כרצון לכתוב סטטוס בפייסבוק והגיע להשתפכות של כל מה שהייתי צריכה להוציא ולפרט. אז למה לא כתבתי את היום ה100 עדיין? יש סיבות בתוכן של הפוסט הזה. רציתי לכתוב אותו ואז לתמצת אותו לסטטוס אבל זה מן הסתם כבר לא יקרה. השעה גם כבר ממש מאוחרת ובתוך כל הפוסט הזה בכל זאת לא כתבתי במסודר את זה שאני מרגישה שהפרוייקט הזה היה משהו ששינה אותי ואת הגישה שלי לחיים, את זה שאני רוצה למצוא את הנקודת אור גם ביום ממש חרא, את זה שלמצוא מה משמח אותי אפילו יעני "בכוח" גם כשיש יום רע, למצוא את האושר גם בדברים הקטנים ולהעריך אותם. לזכור תמיד שאושר יכול להיות גם מפרק טוב, אוכל טעים, שיחת טלפון, דברים יפים, גם מה שלאו דווקא נראה כמו משהו שמייחסים אליו חשיבות, אבל הוא כן נחשב וכן משמח. הפרוייקט מתחיל בשביל הרבה אנשים כ'היום יצאתי עם חברים' או 'היום אכלתי סושי' או סלפי פה סלפי שם, אבל הוא ננטש אח"כ כי באה תקופה יבשה יותר שלא עושים בה דברים מיוחדים עם חברים, או שזה כבר מרגיש לא מיוחד לרשום על אוכל. או אנשים שחיפשו בכוח מה לכתוב שהיה סבבה וסתם היה פוסט שואו אוף בפייסבוק של איזה מגניב נפגשתי עם חברים שלי ויצאנו יחד. מן הסתם אם לי היה יום כזה (ודווקא היו מלא ימים כאלה) הייתי כותבת עליו כדבר השמח שהיה באותו יום. לא כדי להשוויץ, לרוב גם לא צילמתי תמונה כי אני לא הטיפוס המשוויץ, אלא כי זה באמת מה ששימח אותי. ודווקא היו ימים שנפגשתי עם אנשים או קיבלתי בדואר משהו מגניב שהזמנתי מאיביי והגיע, או משהו מיוחד ומשמח שקרה באותו יום (במיוחד אני מתכוונת ללא רגיל, משהו מיוחד שלא קורה בשגרה הרגילה של כל יום) אבל גם בימים כאלה מצאתי שמה ששימח אותי אפילו יותר היה לראות פרק טוב או משהו מרגש שקרה בסדרה שאני רואה.
הפרוייקט הזה היה ממש טוב, והרגשתי כאילו היום ה101 היה היקום בוחן אותי מה לקחתי באמת ואיך אני מתמודדת. גם ידיד שאל אותי אם אני זוכרת ימים רעים בתוך ה100 ימים האלה, ובכנות היום שאני זוכרת כיום הכי שחור היה היום שבו נכשלתי ב(עוד)טסט וזה היה יום ממש רע שבכיתי בו ממש יותר מדי. אני כן זוכרת שבאותו יום עשיתי דברים כדי לעודד את עצמי (לבלוס תפוצ'יפס קראנץ' ולראות סדרות, וגם לדבר עם חברים שעודדו אותי) אבל שבסופו של דבר אני זוכרת את היום הזה כיום שחור. אבל זה בסדר, כי יש גם ימים כאלה, וזה יום קיצוני וספציפי שאני זוכרת. בתוך כל ה100 ימים האלה היו עוד ימים שקרו בהם דברים עצובים ומבאסים, אני בטוחה, אבל אני לא זוכרת (מלבד אותו היום הזה) אף אחד בפירוט, ולמעשה כל התקופה הזאת של ה100 ימים האחרונים מרגישה לי כתקופה ממש טובה וממש שמחה. אז אני רוצה להרגיש ככה תמיד, אני רוצה שזה לא יהיה רק 100 ימים, אלא 365 ימים, ויותר, בלי הגבלת זמן, אני רוצה לאמץ את זה כגישה לחיים ולזכור את זה תמיד ולהיות בנאדם שמח ואופטימי. אני כבר בנאדם שמח ואופטימי אבל נו, פשוט בשילוב עם הפרוייקט הזה כי הוא באמת השאיר עליי חותם ממש גדול.
זהו, כתבתי מה אני מרגישה, כתבתי על מה הפרוייקט הזה היה בשבילי, כתבתי הכל. חלק מבולגן יותר וחלק מסודר יותר. וחלקים קטנים אולי לא כתבתי עליהם כי השעה כבר הרבה יותר מדי מאוחרת, אבל תכף אעתיק את זה ממסמך הטקסט שכתבתי על המחשב אל מסך העריכה בבלוג ואלחץ שמירה. את הסטטוס בפייסבוק אולי לא אכתוב היום, אבל אני אציב לעצמי כמטרה לכתוב אותו מחר, ואני ממש שמחה שכתבתי את כל מה שכתבתי כי זה מרגיש ממש משחרר.
לילה טוב, וברצינות אם מישהו קרא עד לפה שלפחות יגיד לי, אני אשמח לדעת!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
