רגע שבירה כזה. שאני שוכבת במיטה אחרי יום ארוך ומסריח שנהיה מסריח יותר ויותר, ואני בנקודת השבירה, ואני כבר לא מצליחה להחזיק יותר את הדמעות או את הכאב. בא לי לצרוח, להטיח דברים על הקירות או הרצפה, שידעו שאני כאן ושידעו שאני לא בסדר. אבל אני יודעת שזה לא יעזור, כי המשפחה שלי לא מתקשרת.בצורה הגיונית, או לחלופין מתקשרת בכלל. אז ניסיון כזה ייתפס כאקט של 'ילדה חולת נפש' ו'לא בסדר בראש' ויהפכו אותו לסתם משהו לרדת.עליי או לרדות בי, ואז אני גם אנקה את הבלאגן שליכלכתי. אני חושבת שזו אחת הסיבות שבגללן מעולם לא ראיתי טעם לחתוך את עצמי או משהו בסגנון כי דבר ראשון אני בנאדם הגיוני מדי, ודבר שני זה פשוט יתפרש כמשהו אחר ולא כבקשת עזרה. ניסיתי לבקש עזרה מלא פעמים אבל לא קיבלתי אותה ורק דאגתי לעצמי לעמוד על הרגליים אחרי כל פעם שאני מתרסקת. כי ככה זה, כי חייב. כי אין משהו אחר שאפשר לעשות.

וואו, אני באמת מתפלאת שאני עדיין חיה ומתפקדת. לא ממקום ארוגנטי אלא נטו כי אני לא מאמינה שאנשים שאני מכירה יוכלו להתמודד עם מה שהתמודדתי איתו ועודני מתמודדת, ולבחור בבחירות שאני בחרתי בהן. לבחור בחיים, בהיגיון, באתיקה, באמונה באנשים וברצון הטוב לנסות לתקן גם מה שהרוס ורקוב מהיסוד.

אז מה אני כן עושה? טוב, אני נשברת. אני שוכבת במיטה אחרי יום ארוך ומסריח שנהיה מסריח יותר ויותר, ואני בנקודת השבירה, ואני כבר לא מצליחה להחזיק יותר אז אני בוכה. בוכה בייאוש ובתסכול ובבכי חרישי שקורע לי את הגרון ואת הריאות, בכי שעושה לי מיגרנה ולא מקל על ההרגשה שלי יותר מדי.

אז אני בוכה. בוכה לעצמי בלי שאף אחד לעולם ידע, ומחר אני אקום ואעמוד על הרגליים, כי זה מה שאני עושה, כי זה הדבר היחיד שאני יודעת או יכולה לעשות. כי זה מה שחייב לעשות. ואם אני לא אעשה את זה, הדרך למטה מהירה מאוד, והיציאה ארוכה וכואבת אפילו יותר.

אז שוב יש עניין

ושוב אני לא יכולה לכתוב משהו בפייסבוק

ושוב אני גם לא יכולה לדבר עם אבא שלי

אז אני מרגישה שאני חייבת לפרוק איפהשהו

ומה... שוב כאן?

אני כותבת אותו הדבר, כל הזמן... שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש

חוסר אונים

אי שיוויון

חוסר הוגנות

היעדר כל טיפת אנושיות

אני כאילו חושבת על האנשים שעוד קוראים פה, מה הם חושבים עליי.. מה הם חושבים על זה שאני כל הזמן מקטרת ומתלוננת על אותו הדבר

אז יש בטח את האלה ש "מה אכפת לך, זה בלוג שלך ותכתבי מה שבא לך"

יש את האלה שיתעלמו שבכלל אין לי מושג אם הם קוראים כאן עדיין או לא...

ויש את האלה שאולי חושבים "אם כל כך רע לך תעשי מעשה כבר, את לא יכולה לשבת ולהתלונן"

ואולי אלה דברים שבכלל אני חושבת בעצמי. אז אני חושבת שאנשים חושבים אותם.

ואולי לא. ואולי כן. ואולי כן. ואולי לא.

נמאס לי לחשוב, אני חושבת יותר מדי.

נמאס לי גם ממנה.

נמאס לי מהרבה דברים.

אני חושבת שאם X עושה Y, הוא צריך לקבל Z.

ושלא אם X ממשוואה אחרת עושה Y, הוא יקבל A.

כל אחד צריך לקבל על מעשה מסויים את אותו התגמול, לטוב ולרע. אז למה אם אני עושה X אני חוטפת גיהנום, ואם אחי עושה X לא קורה כלום

זה מטריף אותי.

לא יכולה לסבול חוסר הוגנות, חוסר שיוויון...

אני גם מרגישה איך כל הבעיות שלי, וכל הפסיכוזות הקטנות מתעצמות להן משבוע לשבוע, מחודש לחודש... בדיוק כמו שה'נמאס לי' שלי מתעצם. שהמציאות סוטרת לי על הפרצוף ביחד עם אמא שלי שיורקת עליי בכל הזדמנות שרק ניתנת לה. וכשלא ניתנת, היא יוצרת אחת. רק כדי לשחרר את כל הרעל שיש באישה האיומה הזאת, עליי. כי אין לה על מי לשחרר את זה.

אף אחד לא היה סופג את מה שאני סופגת, ואולי בגלל זה גם כל כך נוח לה לעשות את מה שהיא עושה.

אבל שוב אני לא יודעת האם לחיות בתת רמה במקום חסר כל שמץ של היגיינה אנושית עדיף מאשר להישאר כאן.

אני חושבת שברגע שאני אענה לעצמי על זה, יהיה לי פיתרון.

או שמצד שני כבר עניתי לעצמי על זה, ובגלל זה אני נשארת כאן?

נוחות זה דבר שמאוד חשוב לי. אני מרגישה כמו הוביט לרגע.

דווקא בא לי להיות הוביט. או אלף. או קוסם. או גמד. בא לי להיות מישהו שהוא לא אני... בא לי לברוח קצת, בכל דרך שהיא, מהמציאות המעאפנה שאני נמצאת בה כרגע...

בעעעעעעעע.

טוב די.

זה מה שאת.

חולת נפש, אישה מטורפת, מטורללת, לא שפויה, לכי תסגרי את עצמך במוסד שמתאים לאנשים דפוקים בראש כמוך ותעשי לכולנו טובה.

בחיי, כל יום אני רואה את זה יותר ויותר.

אני גם מנסה לא לקחת אותך ברצינות אבל זה עדיין קשה לי.

פאקינג מזלג. וכף. מה עובר עלייך?!

אומייגאד.

מה.

לא צריכה שתבשלי, לא צריכה שתעשי, לא צריכה כלום

תיחנקי כבר

נשבר לי ממך

לא יודעת כבר מה חשוב יותר

לא יכולה להישאר פה כבר

אבל אין לי את הכסף להוציא או איך להסתדר עכשיו לבד במקום אחר

לא יודעת מה לעשות

אני חייבת פתרונות

ואין

אין לי

נמאס כבר