אין פה מה לקרוא

סוף סוף הגעתי אל תקופת המבחנים. התקופה הכי קשה ומייגעת בחיי, שמגיחה כל חצי שנה לערך.

חשבתי שהפעם היא תעבור באופן חלק, מפני שהקלתי על עצמי מבחינת כמות הקורסים, אבל גם פה הצלחתי לפשל - המבחן הראשון מבין שלושה, אשר קיוויתי לקבל בו איזה 90 פלוס חביב, הפך לנפילה המפתיעה של השנה ובאמת שאין ציפיה לחשיפת הציון.

רציתי להשאיר את תקופת המבחנים מאחוריי. לשכוח ממנה לסמסטר קיץ אחד ולהתמקד בסטאז' ובבילויים עם הבחורצ'יק בסופ"שים, אך היא רודפת אותי ומתעמתת עימי, נעמדת מול פרצופי ומגחכת.

אני משתדלת להיות מפוקסת בקשר לחיים והעולם, אבל זה ממש קשה. אני מתמקדת במס' דברים מועט ומתפרקת בכל השאר. החדר שלי נראה כמו חדר כביסה מרושל משולב עם משרד הפוך וחנות למטייל (תיקים, שקיות), בכל מקום בבית בו אני מתנחלת לזמן קצת נותר כאוס (ואמא כבר מתעצבנת), אני צריכה לקבוע פגישה עם מנחה הסטאז' שלי ואפילו מייל אני מתעצלת לשלוח לו, צריכה להפסיק לבלוס באגטים ולהתחיל לעשות כושר, יש לי כל מיני סידורים לעשות מחוץ לבית וקשה לי לדמיין עצמי מוציאה את קצה הבוהן ביוזמתי. היום רציתי לנסוע אל ידיד ללמוד אצלו, אבל חם ושאני אסע באוטובוס?! מה פתאום! יש לי... בית. ומזגן. וזה.

גם הייתה כל התוכנית של נסיעה לתאילנד... הטיול הגדול של לפני הצבא... אבל הסטאז' תקוע לו באמצע כל התוכניות, החברה לטיול כבר נוסעת בלעדיי ובעצם כל החשק כבר ירד לי ברגע שאני צריכה לשבת ולתכנן את הכל לבד ולנסות או לא לנסות למצוא שותפים זרים למסע, להתפשר על חברתם. אני לא שוללת את הנסיעה לגמריי, אבל גם יש לי אופציה הרבה יותר חביבה - לנסוע עם הבחורצ'יק לאיזה שבוע ליעד אירופאי נבחר. הוא הרי חברה טובה בהרבה מכל סטלן שרק סיים צבא ורוצה לדפוק ת'ראש בתאילנד עם עדיפות להודו.

אז בינתיים הכל ב-HOLD. אני רוצה לראות איך ילך לי בסטאז', אולי פתאום אתחיל לרוץ, ברגע שאגיע לקטע שבו אני ממש מתכנתת ולא רק דופקת את הראש בשולחן, בעודי סופרת את מספר העמודים שנותרו עד שאסיים עוד פרק משמים של תיאוריה.

הכל באשמתי תכלס.

תמיד מבזבזת זמן על שטויות ואז בוכה שאין לי זמן לדברים החשובים באמת בחיים.

תהיתי לעצמי - למה אנשים מתרשמים ממילים? אני גרועה בשמות, אבל אנשים תמיד דורשים ממני לדייק. מה שם המלחין של היצירה שניגנת? (לא יודעת, אבל אני יכולה לנגן לך אותה שוב בשמחה), מה שם הרכיב ההוא שבפרוייקט שלך? (לא יודעת, אבל תראה איזה פרוייקט מגניב), איך קוראים לך? (אני יודעת לעמוד על הראש, ב'קשה תהיה חבר שלי).

בקיצור, אני חושבת שהעולם צריך להיות מורכב רק מתחושות ותשכחו כבר מכל השמות וההגדרות האילו! לכו תחפנו איזה תחת, במקום להגדיר זאת כ"ישבן ים תיכוני מצוי".

אגב בחורצ'יק... ציינתי שיש את הבחורצ'יק? כנראה שכן...

קצת עצוב להודות (בעיקר מפני שהוא קורא כאן), אבל לפחות בהווה, הוא הדבר היחיד שבאמת ובתמים משמח בחיים האילו.

כל שאר הדברים בחיי קשורים בדאגות, בציפיות שצריך למלא, אחריות, שעמום...

הוא מצליח למלא את חיי בחיוכים.

אז אני מחייכת

נ.ב: היי! זה הגיוני שבעוד 3 חודשים אהיה בת 23?! פתאום קלטתי... :O