אין פה מה לקרוא

נדמה לי שסיימתי את הספר.

שלושה סימני קריאה אמורים להתלוות להצהרה זו, אבל אהיה זהירה ואוסיף שלפני כן הוא צריך לעבור אישור של המנחים של הפרוייקט שלי (word לא היה מרשה לי לכתוב "פרוייקט" לכל אורך העבודה ועל כך אני נוטרת לו טינה).

בכל מקרה, סוג של משא ענק ירד לי מהכתפיים, משהו שמוגדר בטונות, שפילים מרגישים רע לידו כי הוא עלול לכסח להם ת'צורה.

מה שיותר מטורף הוא... שהייתי אמורה להתגייס ממש בעוד חמישה פאקינג ימים, לכל החיים כמעט (טוב, שש שנים הן כמעט רבע מחיי, הרבה זמן אם מסתכלים על כך בצורה כזו) ובסוף מתברר שאני הולכת לקבל דרגת קצינה אקדמאית (קמ"א בעברית צהלית יפה) בטקס שכולל הרבה הורים ומצלמות (ואף כיבוד!) ולאחר מכן... ~טאטאדם טאטאדם~ (תופים בבקשה)... אני חוזרת לצבא רק בסוף מאי! בסוף מאי אני אומרת!!! שזה אומר פריקינג חודשיים של חופש! חודשיים בהם לא אצטרך לחשוב על לימודים, שבהם אוכל להספיק את כל אותם תכנונים שבאופן מופרך רציתי לדחוף לתוך השבוע וחצי המקוריים שהיו לי.

אני קצת בשוק מכמות הזמן החופשי שיש לי עד הגיוס וכבר התחלתי לתהות האם לא כדאי לי למצוא עבודה לחודשיים הללו, משהו שיחזיק אותי במסגרת קשוחה וימנע ממני לנזול לכל הכיוונים (כלומר, ללכת לישון בשעות מוארות מדי ולא לקום מהמיטה עד הערב תוך משחקי isketch מפרכים) ובאופן כללי לא לעשות דבר, אבל באמת שמציאת עבודת מינימום שוחקת היא קצת ההפך מחופש ומנוחה ואם אקבע לעצמי מטרות ברורות ואתכנן את הימים כראוי, אולי אף אהנה יותר מהרצוי מהתקופה הזו.

ומה הן תוכניותי? (אני כ"כ מושפעת מהספר)

• לבקר אצל סבתא + לפגוש את בת-דודתי (ובקיצור - שבוע המוקדש למשפחה המורחבת).
• לסדר\לרוקן את הארון שלי ולזרוק כל בגד מהוה ולא נחוץ.
• לעשות טיול של שבוע ברגל או באופניים עם הבחורצ'יק.
• לנגן בכינור שעתיים בכל יום וללמוד לנגן את היצירה היפה ההיא שמעולם לא למדתי עד הסוף.
• לנסוע באופניים ברחבי שדות העמק + מצלמה.
• לפתח כושר גופני (לרוץ כל יום).
• לקרוא את כל הספרים שמחכים לי בבית עידנים.
• להמשיך ללכת לחוגציור בכל שבוע.
• (עם סימן שאלה גדול:) לעשות פרוייקט ניקוי הבית לשביעות רצונה של אימי.
• לפגוש חברים סוף כל סוף.
• אולי לנסוע לחו"ל עם הבחורצ'יק?
• לעשות עוד טיול רגלי שיאורגן ע"י הבחור המטורף מהגף.
• ללמוד באופן עצמאי רישום נוף ע"י תרגול תרגול תרגול.
• ללמוד צילום מהאינטרנט.
• וכמובן - לסיים עם ההתחייבויות לתואר ולספר לפחות עד למצגת באוגוסט.

כל זה יקרה רק אם אהיה מסודרת ולא אוותר לעצמי.

ובמילותיו של אחי "וואו, יש לי אחות עם תואר..."

סיונרה.

זה הולך להיות בליל מילים לא מתוכנן כל-כך, אם כפתור ה"שמור" אכן ילחץ.

אני פה, במקום להיות שם. מצד אחד זה נחמד, כי להיות פה זה חופש ושם זה לא, אבל מצד שני פה אני מנקה ושם אני לומדת.

היום טיטאתי את הריצפה הכי מלוכלכת ביקום, שטפתי מגדל כלים (איך אפשר לצבור כל-כך הרבה כלים ביומיים?!) ואפילו הגעתי למסקנה מזהירה אחת אותה נותר רק לחלוק עם חלון לבן זה והיא: שטיפת כלים דומה למשחק דוקים  וכשמצליחים לראות את הדימיון, כל העיניין נהיה כיף בהרבה! כי הרי צריך לתכנן את סדר השטיפה כך שקודם תצליח לשטוף כל את הסכו"ם, אח"כ את הכוסות והכלים הפחות מטונפים ולבסוף את המגעילים והנוטים להרקיב (וכן, יש גם כאלו. נו, ככה זה כשגרים במעונות!) וכל זאת מבלי שהערימה הענקית תיפול ותעשה קולות מטרידים של שבירה.

אז כן, עכשיו קצת יותר נעים לשהות בחדרי, כי בכל זאת, אנשים שהקרנית שלהם כנראה לא רגילה לזוועות המגורים ללא הורים עומדים לבקר אותי ולכן אינני רוצה להיות זו שתהרוס את תמימותם. כן, גם אני הייתי מופתעת פעם לגלות שאם לא פותחים את קופסת האוכל ההיא שאמא הביאה לפני 3 שבועות, מגלים לאחר מכן דברים מאוד ירוקים וריריים בפנים. הו התמימות.

אפילו עשיתי קצת אבק ואז זרקתי את המטלית כי היא הייתה שחורה מדי לאחר מעשה ולא היו לי הכוחות הנפשיים להתמודד איתה (אבל היא הייתה ישנה, אז לא נורא).

במסגרת גועל הנפש  - נזכרתי שהייתה פעם איזו מסיבה במכללה, בה השתכרתי קשות בטעות (ככה זה כשאת נקלעת בתום לב, בזמן שוטטות עליזה במעונות, לחדר של רוסים עם שולחן ערוך, וודקה לרוב ולב רחב ) ובאמצע המסיבה, ידידים שלי קפצו לאכול אצלי בחדר טוטס. בשעת ההכנה, מישהו הפיל בטעות את החלב, אשר נשפך לכל עבר. זעקות שבר עלו מכיווני, אך מיד התאשתתי (כל זאת מתוך דעה לא צלולה בעליל) זרקתי סמרטוט רצפה על הכאוס ו... המשכתי בדרכי (חזרה להמסיבה). האם למחרת, עת התעוררתי בשעת צהריים מאוחרת, טרחתי לפנות את הסמרטוט ולנקות את שאריות החלב? ממ לא. האם זה קרה בהמשך השבוע? ממ לא. אני מניחה שאם הריח היה מפריע, אז אחת מאיתנו הייתה מנקה את כל העניין, אבל מאחר ובאופן מופלא כלשהו הסמרטוט לא הסריח מחלב חמוץ, הוא המשיך לשכב שם... זמן רב מן הראוי. אך אל דאגה! לבסוף, מצאתי את הכוחות הנפשיים לכך ו... זרקתי את הסמרטוט לפח  בזאת הסתיים העניין (ולא בשטיפת רצפה חס ושלום).

~פרצוף ממש מסמיק שלא באמת אכפת לו, כי גם אתם בטח חיות קטנות ומטונפות איפשהוא עמוק בלבכם!!!~ (לא נטי, לא את).

כמובן שכשאגור בבית משלי, אותו אטפח ובו לא אשהה יומיים בשבוע בלבד, אדאג לנקיונו, אבל עכשיו אני חיה את החיים הסטודנטיאליים והדבר מהווה כגושפנקה לאורח חיים מטונף עד בחילה.

כל זאת מתגמד כמובן לעומת דירתם של שכניי (מהשנה הקודמת) בקומה שמעלי! הם בכלל דגלו בכך שיש צורך לנקות את חדר המעונות פעם בשנה (אם בכלל) ופה כבר אשאיר מקום לדימיון הקוראים (איזו כותבת מתחשבת אני) לתיאור מראה דירתם - תהנו!

נושא הפיגורה, על אף שאני דוגלת בקיומה של אחת בריאה ולא מצומקת מדי לכל אישה ואישה (לא אכחיש ששטיפת המוח התקשורתית עשתה את שלה גם עלי וזו גם הסיבה שהייתה תקופה שהייתי שמה תמונות שמטרתן הייתה להוות קונטרה להשפעה זו), מטריד אותי יותר לאחרונה.

מצד אחד, היא הצטמקה מעט, כי איבחון בריאותי נכון זה חשוב. גם, אני חושבת שלמרות כל האזהרות שצבא זה משמין ועל אף השימוש הכנראה מוגזם בשמן, דווקא שם - כשמגישים ארוחות ב-6 בבוקר (ולמי יש כוח לקום?), יש מבחר סלטים (ח"א כבר אמרתי?) איתם ניתן למלא את הצלחת על להתפקע (לרוב אני עצלנית מכדי להכין לבד בבית והחסה סתם נרקבת), שעות ארוחה מסודרות מהן לא חורגים וביניהן לא ממש מנשנשים, שק"ם שאין לי ממש מושג על מיקומו וגם אינני רוצה לבזבז בו את כספי וארוחה אחרונה ב-6 בערב - ניתן אולי אפילו לנהל אורח חיים יותר בריא (לעומת החיים במעונות, בהם ב-12 בלילה מתחילים לבשל ארוחה כבדה, או לחסל קופסת קוטג' שלמה עם חצי חבילת קרקרים ~פרצוף מבוייש~).

אז מצד שני, החיים במעונות מנוונים ומלאים נשנושים ופיתויים וכך גם החיים בבית (שם יש גם גלידה לרוב ) ולכן ההעסקות במשקל מתבקשת...

בא לי להיות כבר לקראת החזרה לשירות ולנסות להכנס לכושר מטורף כי קורס קצינים וכאלה!

כמה שאני כבר חולמת על החופש...

אני אפילו מסתפקת במועט! לא צריכה חופש מוחלט, מוכנה בהחלט להתפשר על למידה גם במשך החופש (שמבחינתי מתחיל מיום חמישי הבא).

מה שבאמת מושך אותי הוא הטייטל הזה: "חופש".

הרי איזה אסוציאציות המילה "חופש" יוצרת כרגע עבורי? בית, משפחה, לחץ מופחת, החלטות חדשות, בריכה, ספורט, טיולים, חבר/ים, השקעה... הזדמנות להתחיל מחדש!

באמת שבאמת שבאמת שלא יהיה לי חופש אמיתי! עד ה-21 לאוגוסט עדיין אצטרך ללמוד למועדי ה-ב' ובנוסף, מה-10 לאוגוסט מתחיל סימסטר הקיץ בו אלמד פיזיקה במכללה בימי רביעי וחמישי ואף אצטרך לשקוד במרץ על שיעורי הבית (החלטה חדשה!) ואולי אף להעזר בשיעורים פרטיים.

אך עדיין אני מצליחה לראות את החופש משרבב לו את ראשו מבין ערימת החובות שהפלתי על עצמי ומבטיח לי הנאה.

אני דווקא שמחה שלא אצטרך להעביר את החופש בבטלה גמורה וללא שום חובות, שכן אני בהחלט מסוגלת לראות את עצמי רובצת במשך חודש-חודשיים על הספה, מול הטלוויזיה/מחשב ולא מוציאה את קצה אפי מהבית.

אמנם, אילולא הייתי עושה סימסטר קיץ, הייתי הולכת לעשות טירונות למשך חודש וקצת, אך גם זה לא כזה בוער לי פתאום (למרות שפעם רק רציתי כבר להיות במדים הללו ולעבור את החוויה המיוחדת הזו) וכרגע אני לא ששה ורצה לנקות שירותים, לעשות מטבח ולקבל צעקות ממפקדים שקטנים ממני בשנה-שנתיים. זה בהחלט יכול לחכות עוד שנה (אני עדיין מצפה לחוויה הזו לשם ההבהרה).

ובכן, התוכניות שלי ל"חופש" שלי, הבא עלי מאוד לטובה שכן כרגע אני טרוטת עיניים ומוח, הן כדלקמן (ואם אני לא יבצע אותם אני ירביץ לי מכות אחושרמוטה ):

-לנסוע כל יום לבריכה באופניים ושם לשחות רק שחיית חתירה במשך שעה (+להשתזף!).

-להתאמן בכינור ולנגן עם חברתי דואטים עליזים יותר ופחות.

-ללמוד בהשקעה ובמסירות פיזיקה ולא לחפף אפילו קצת.

-ללמוד טוב גם למועדי ב' על מנת לשמור על ממוצע ציונים סביר.

-לשמור את סופי השבוע פנויים בשביל החבר הממורמר.

-אף לנסוע איתו לסחנה.

-לעשות קייאקים עם חבריי במכללה.

-לנסוע לצימר עם החבר הממורמר.

-אולי אפילו לנסוע בשלב כלשהו עם ההורים ואחי לספרד (אם כי נמוכים הסיכויים שהם יקחו אותי איתם בשל לימודיי).

-לבקר את סבתא בירושליים ואולי אף לקבוע פגישה עם הבתדודה הגדולה והסוררת לאיזה שופינג קטן (הפעם אני אשתדל לא להסחב עם תרמיל גדול ממני וכבד כמו תינוק של היפופוטם!).

חוץ מהתוכניות היפות והטובות, אנצל במה זו להתמרמרות קצרה.

על שום מה ולמה עלולה להווצר בי מרירות?

כמובן - עונת המבחנים המבחילה הזו!

חזרתי לפני כשעתיים ממבחן במעגלים ספרתיים (נו, אלקטרוניקה וזה), כאשר יצאתי שעה לפני הזמן.

כל הכבוד לי! כנראה ידעתי את החומר כ"כ טוב עד שהסתפקתי בשעתיים במקום בשלוש!

האמנם?

ובכן לא.

לא ולא. לא לא לא.

התיאור הבא מתאים הרבה יותר (ועושה לי דה-ז'ה-וו מהמבחן בפיזיקה בו קיבלתי 10... מתוך 100): אני יושבת לי בייאוש ומנסה לפתור את שלושת התרגילים המעיקים, מנסה להוסיף עוד מילה פה, עוד סעיף שם... מדפדפת מעט בדף הנוסחאות, אולי אוכל למצוא שם אוצר (העדפה לנפט כי המחירים בשמיים), יושבת וחושבת לי על הא ודה, מהרהרת במשמעות קיומי העלוב...

בעוד מסביבי אנשים כותבים, מוחקים, ממלאים מחברות בלחץ קדחני ובמרץ בלתי נלאה, מבקשים מהמשגיחה עוד מחברת כי הנוכחית נגמרה כבר

ואני עדיין יושבת... בוהה לי קצת במבחן, בוהה קצת במעט שכתבתי שבספק אם מילה ממנו נכונה (טוב, לפחות ללא שגיעוט קתיב, מפני שאני משתדלת לשמור על רמה גבוהה במיוחד במבחנים שלי) ופשוט מחכה. מחכה שיעברו כבר שעתיים מהמבחן כדי שאוכל לומר - ניסיתי - ולהמשיך הלאה בחיי הנלוזים.

(להגנתי יאמר, שביום שלפני המבחן במעגלים, היה לי מבחן במשוואות דיפרנצאליות והקדשתי את מלוא זמני להתכוננות אליו. מצד שני, בשבוע שעבר התבטלתי כהוגן בביתי במקום ללמוד למעגלים).

כעת נותר לי ללמוד למבחן בתכנות, אשר יתקיים ביום ראשון ואז להחליט אם אני רוצה לשפר את הציון בחדו"א (שיצא תקוע בין ציון רע לטוב ועל כן אני מתלבטת קשות). לאחר מכן יתחיל ה"חופש", אתפנה לי מהמעונות ואחזור לגור בביתי הקט בו אלמד למועדי ה-ב' האחרים שיש לי ואנסה למצוא קצת חיים עבורי.

וכעת אפנה לשינה המנחמת (כי תכנונים לחוד ומעשים לחוד ).

עצוב: ראיתי אצלה שבבלוג הזה נפטרה ילדה בת 16 מאנורקסיה. הבלוג שלה אמנם קצר אך עצוב ואני חושבת שאף מעביר את המסר שבגללו הוא נפתח - זה לא משחק, זו פגיעה עצמית מסוכנת מאוד.