אין פה מה לקרוא

טוב, ידוע שבעיתות מצוקה אני חוזרת לכאן על חשבון לימודים, אז אפשר לעבור את שלב מחשבות ה-"את פתאט, למה עידכנת שלוש פעמים ברצף לאחר שתיקה קיומית של מספר חודשים?", הרי ידוע שכשהסכר נפרץ קשה לעצור בעד הפעפוע...

אז עברתי היום מספר תהפוכות נפשיות ורק בזכות חברי המדהים, מצב רוחי הורם מהמרצפות המחכות לקירצוף השבועי (כי הזנחת דירת המעונות צריכה לעבור אל מחוץ לחוק) בחזרה אל הדרגה הרצויה.

היום אנחנו מציינים 7 חודשים יחדיו (שזה דיי הרבה) ולכן אתוודא באוזני הבלוג שהבחורצ'יק הוא אחד הדברים היותר טובים שקרו לי בזמן האחרון, אם לא בכלל. אולי גם לבלוג מגיע איזה קרדיט פעוט, שכן אם לא הוא...

האמת היא שהכרנו דרך ישראבלוג, אני קראתי את שלו והוא הגיע לשלי דרך התגובות, משם זלגה ההיכרות הווירטואלית לפייסבוק, התחזקה דרך התכתבויות אל תוך הלילה והתבשלה לכדי טיול אופניים, followed by המחשבה ש - "היי! הוא חמוד, הוא חכם, הוא גורם לי לצחוק, אפשר לחפור איתו מכאן ועד להודעה חדשה... Do something about it!". והנה אנו פה.

אז כמו ששותפתי היקרה למעונות שתחיה אומרת - טפו טפו טפו בעזרת השם שנמשיך ככה.

למה כשמישהי אחרת אומרת שהיא מצאה את עצמה יושבת ובוהה בתרגילים בלי לעשות דבר, שהיא נפלה במבחנים שהיא יודעת שהייתה מסוגלת לעבור מפני שהיא לא למדה אליהם בכלל ושזה גרם לה להבין שהמקצוע לא מתאים עבורה ושהיא צריכה לעבור תחום, אני מוצאת את דבריה רלוונטיים, רואה בבירור שאם זה כך - היא אכן עשתה את הבחירה הנכונה וכשזה קורה לי, אני קוראת לזה עצלות וחוסר אמונה עצמית?

אולי כי אני פחדנית יותר?

(ולמה אני לא מצליחה להתחייב לריצות? הרי התוצאה הנוכחית כל-כך עלובה...)

פעם עמדתי בפרשת דרכים ובחרתי בדרך מסויימת וכעת סיום הדרך מתקרב ופרשת דרכים חדשה עומדת בפניי.

אני מנסה לאמוד את רצונותיי, להבין מהן ציפיותיי מחיי ובקושי מצליחה. כבר לא ממש סומכת על עצמי שאבחר את השבילים הנכונים.

ישנם הרבה גורמים חיצוניים ופנימיים, לעיתים סותרים, שמשפיעים על החלטותיי וקשה לי לסנן אותם ולחפור בעצמי ולגלות מה אני רוצה באמת.

מה גם, שגם אם ארצה לעצור את הגלגל, כבר מאוחר מדי לכך, לא? חייבים להמשיך ולצעוד, כי זו רק פרשת דרכים קטנה והשביל עוד ארוך...