[פייי כמה זמן לא הייתה לי כותרת לפוסט. סתם, אני יכולה לבדוק את זה. מאז היום הולדת שלי, שזה אומר כמעט חצי שנה].

אתמול הייתה הופעה מוצלחת ביותר. למרות שבהתחלה לא התלהבתי כי הופעות כמו בקיץ שנה שעברה פשוט אי אפשר לשחזר, אבל זאת העלתה לי חיוך על השפתיים.

מוצג א'

[כפרע על אלון הכבשה הזה.]

אני לא רוצה לכתוב על זה שרע לי, כי לא רע לי. אני מתמקדת בספרים, שינה ושי, ואז הדעת שלי לא מפריע לי כל כך. אני חייבת להפסיק לחשוב. מצד שני, מי אני בלי החפירות הנפשיות שלי.

אפילו קניתי יומן חדש לכתוב בו, כי בקודם לא יכלתי. זה היומן שקיבלתי ליום הולדת 16 וכל פעם שאני פותחת אותו יש לי הרגשת מועקה, אז פשוט קניתי חדש. אני לא יכולה להיו לבד כל כך הרבה זמן.

"אף פעם לא הצלחתי להבין באמת למה אנשים בריאים מתאבדים. הרי גם בתקופה של סבל הם יכולים להאחז בתקווה שעוד יהיה להם טוב" מתוך הספר "הנה אני מתחילה" של יהודית קציר

אני ממש, אבל ממש לא יכולה יותר.

I loved you with a fire red, now it's turning blue
And you say
"Sorry" like the angel, heaven let me think was you
But I'm afraid

It's too late to apologize, it's too late

[Timbaland ft. OneRepublic -Apologize]

הייתי אצל קוקי לארוחה משפחתית, היה מגניב לאללה. אני כבר פחות לחוצה ונידי שהוא יחזיק לי את היד ואפילו מנהלת שיחות פה ושם. נחמד לי.

אני חייבת לצבוע ללק אחר [ורצוי שלא יהיה אדום שוב!!].