חופש!

וזה היה משהו שהייתי חייבת לציין.

היום חזרתי הביתה, אחרי שביום ההורים המחנך שלי והמדריכה שלי החליטו לומר לאבא שלי מה שתמיד מורים אומרים עליי: "תלמידה טובה מאוד, יש עליה יותר מדי עומס לימודי, וצריכה להשקיע יותר". זה תמיד משהו כזה. המורה שלי לאנגלית כתבה בגיליון הערכה שלי שניכר שיש עליי יותר מדי עומס לימודי. זהו. שום דבר על השתתפות בכיתה, מבחנים, עבודות, כלום. לא משנה. לפחות אמרו שהשתפרתי.

בפוסט הראשון שהיתה לו אותה כותרת כמו לפוסט הזה כתבתי הרבה תזכורות לעצמי בנוגע לדברים שאני צריכה לכתוב עליהם. הגיע הזמן.

תזכורת ראשונה שהיתה:

לכתוב על שיחת חדר בנושא חברי אמת וזבל.

חברי אמת וזבל

פעם דיברנו ארבעתנו בחדר (אני, אינה, צילה ומור) על חברים שיש לכל אחת מאיתנו. השיחה הזאת כללה בעיקר אותי ואת אינה, כי אנחנו די שונות בעניין הזה. לאינה אין הרבה חברים, אבל החברים שיש לה הם חברים ממש טובים שלה. יש לה מעט חברים, אבל הם חברי אמת. בניגוד לאינה, לי יש הרבה חברים, או לפחות ככה נראה לי. אז, כשדיברנו, אינה אמרה שהיא חושבת שיש לי הרבה חברים אבל אין לי חברי אמת. והיא גם סיפרה על שיחה שהיתה לה עם איתי בנוגע לחברי אמת וחברי זבל (מונח שאני לא אוהבת במיוחד). חברי זבל, על פי ההגדרה של אינה ואיתי, הם חברים שהם לא חברי אמת כי הם לא מספיק קרובים אליך, אבל הם שם ונחמד להיות איתם מדי פעם. באותה שיחה אינה אמרה שיש לי את כל הנתונים כדי להיות חברה ממש טובה שלה, אבל אנחנו לא, כי אני לא נפתחת לאנשים. וזה היה נכון. מכולם לא באמת נפתחתי למישהו, עד לשיחה הממש ארוכה שהיתה לי עם אינה לפני שבועיים. ובשיחה ההיא ממש הצלחתי להיפתח ולדבר עם אינה על הכל. וזה ממש עזר לי, כי ברגע שנפתחתי פעם אחת יכולתי לדבר עם כל שאר החברים שלי על כל מה שאני רוצה לדבר איתם. ואז גם יכולתי לדבר עם שמעון. ודיברנו. ולחצתי עליו לספר לי מה הדבר שמציק לו כל כך בזמן האחרון, והמשכתי לדבר איתו, ובסוף הוא סיפר (וכפי שנאמר, תודה לרוני). ותודה מיוחדת אני חייבת לאינה, שבזכותה הכל הסתדר. לפעמים לדבר באמת פותר את כל הבעיות.

ובנוגע לחברי זבל, למרות שיש לי הרבה חברים, יחסית, ולמרות שלא כולם חברים ממש קרובים שלי, אני לא הייתי מגדירה אף אחד מהם כ"חבר זבל". כולם חברים שלי ולכולם יש את הפוטנציאל להיות חברי אמת שלי, וכל השאר תלוי בנסיבות ובאדם עצמו.

תזכורת שנייה:

שוקולד מריר, לימונדה חמוצה

שוקולד מריר, לימונדה חמוצה

למען האמת, כל מה שייכתב כאן היה יכול להיכתב גם בסעיף הקודם, אבל לא משנה. השיחה הממש ארוכה שהיתה לי ולאינה לפני שבועיים התחילה ביום שישי בצהריים (ונמשכה בערך שעה), והמשכנו לדבר ביום שבת בצהריים (באופן לא רצוף עד שש בבוקר). אינה היתה קצת בדיכי קליל, וגם אני, והחלטנו לשבת בחדר כשכל האורות חוץ ממנורה קטנה כבויים, opeth שרים ברקע, ואנחנו אוכלות שוקולד מריר ושותות לימונדה חמוצה. זה היה ממש נחמד. ואז באמת דיברנו הרבה. זהו, השאר מפורט מקודם.

תזכורת שלישית:

אני ילדה טובה של אמא.

(עריכה: הקטע צונזר בחלקו..)

ההורים שלי הם הורים מגוננים. ואני יכולה להבין אותם- אני נולדתי אחרי שהם עברו שש שנים של טיפולי פוריות, כשאמא שלי היתה בת 38 ואבא שלי בן 40. ברור שכשהמצב הוא כזה אז הם ירצו להגן עליי ועל שני האחים הקטנים שלי ולשמור עלינו מכל פגע. וכפי שיאה להורים לילדים מחוננים, הלימודים היו במקום הראשון. אני מודה, אני היום כמו שאני בזכות החינוך הזה, שהיה נוקשה מבחינות מסויימות, ומגן ועוזר מכל הבחינות. אני אוהבת את עצמי כפי שאני, ואני יודעת שחלק גדול מזה בזכות איך שההורים שלי חינכו אותי.

עד כיתה י', כשהגעתי ליאס"א, הייתי קצת מנודה מבחינה חברתית (גם כי הייתי שונה, וגם כי הייתי מאוד מכונסת בתוך העולם הפנימי שלי ומסוגרת בתוך הבועה שלי), ואדם לא שלם. תמיד עשיתי מה שההורים שלי אמרו לי, מעולם לא עשיתי שום דבר בלי להודיע להם מראש, והייתי תלויה בהם לחלוטין. מרגע שהגעתי לפנימיה הכל החל להשתנות. פתאום הייתי צריכה להיות עצמאית, ועם זה לא היתה לי בעיה, כי למרות שהייתי די תלויה בהורים שלי, אני מטבעי בן אדם עצמאי. פתאום היכרתי אנשים בני גילי שלא דחו אותי, אלא להיפך- הם קיבלו אותי בשמחה. פתאום הבנתי שלא הכל מושלם ושבן אדם הוא יותר ממה שנראה לעין. הכל היה שונה, ועם זאת, הכל היה יותר טוב. מכאן אתם יכולים להבין שעד כמה שההורים שלי נוקשים ושמרנים- הם בסך הכל רוצים את טובתי. אחרת הם לא היו שולחים אותי ללמוד בפנימיה שמרוחקת כמעט שלוש שעות נסיעה מהבית שלי. בנקודה הזאת יחסי הורים-בת שלי עם ההורים שלי החלו לעמוד במבחן אחרי מבחן. התחלתי להיות צימחונית, וזאת בניגוד להטפות של ההורים שלי בנוגע לבי 12 וברזל, אבל הם לא יכלו לעשות כלום בנידון. המשכתי לספר להם הכל, ולא חשבתי שזה ישתנה. כשאני וגלאון נהיינו חברים- הם ידעו על זה כמעט מיד. על כל מה שקורה לי הם ידעו. גם כשאני וגלאון נפרדנו ההורים שלי מיד ידעו על זה.

אני שולטת בעצמי, ואני אחראית על עצמי, ואני בן אדם שלם עם עצמו שיודע מה הוא רוצה. ויש לי זכות מלאה לשלוט במה שקורה לי.

פרחי? אני פרחה? לפי מידת הצניעות שבה אני מתלבשת, אני תוהה איך בכלל מישהו יכול להעלות על דעתו את המילה "פרחה" כשהוא חושב עליי.

נערה בת כמעט 17, אחראית על החיים שלה, מוציאה ציונים טובים במבחנים, אין לה בעיות התנהגות, אין לה בעיות חברתיות, בוגרת, מעולם אפילו לא חשבה להתקרב לסיגריות או אלכוהול או סמים למיניהם (כן, אני בת כמעט 17 ומעולם לא שתיתי אלכוהול, אפילו לא יין לקידוש)- אני חושבת שמגיע לה קצת חופש ושליטה על הגוף שלה ועל החיים שלה.

טוב, מצטערת אם עייפתי אתכם קצת.

אוהבת,

magesch