שוב הכותרות שלי מתחילות לחזור על עצמן.

ושוב, זה לא אכפת לי.

עדכון-

מצטערת..

צונזר!!!

ביום שבת גררו אותי להצגה אלאדין. אני, שני האחים שלי ובן דוד שלי ישבנו בשורה ראשונה, ודודה שלי (אחותה של אמא שלי ואמא של הבן דוד שלי שישב לידנו), הבן הקטן שלה (מן הסתם גם הוא בן דוד שלי), וחבר של בן דוד שלי ישבו בערך בשורה עשר או יותר אחורה. בהפסקה שבאמצע ההצגה האחים שלי עברו לשבת ליד דודה שלי, כי היו שם מקומות פנויים וכי חנוך רוזן ישב בדיוק בשורה מאחוריה. אני ובן דוד שלי נשארנו בשורה הראשונה, ובמשך כל ההצגה התלבטנו אם לזרוק או לא לזרוק על צביקה הדר סביבון קטן שהיה לבן דוד שלי ביד. בסוף לא זרקנו, זה היה עשוי לפגוע. אחרי ההצגה ראיתי בדרך החוצה מישהו שנראה לי מוכר, אז הסתכלתי עליו קצת כדי לנסות להבין מאיפה אני מכירה אותו, ואז, אחרי שהאיש כבר הלך, אחי הקטן בא ושאל אותי אם ראיתי את ישראל קטורזה, שבדיוק עבר שם. וואו, אני יודעת לזהות אנשים.

שיהיה, זה לא מעניין.

מה שכן מעניין, זה שאני ושמעון חברים. אנחנו חברים כבר מיום שישי שעבר, כלומר כבר שבוע וכמה ימים. רוב היאס"ניקים לא יודעים את זה, בעיקר בגלל שהם היו בטוחים כבר מתחילת השנה שאנחנו חברים, אבל בכל פעם שמישהו שאל אני ושמעון אמרנו שאנחנו לא חברים, כי לא היינו חברים עד לפני שבוע וקצת. עכשיו הם כבר לא שואלים, אז הם לא יודעים. שיהיה. אין לי יותר מה לכתוב על זה, את כל השאר כבר אמרתי לו או שאני אגיד לו בעתיד.

בכל אופן, החיים יפים, בערך, phobia היום במבחנים ואני מחכה לתשובה, ויש לי הרבה שיעורי בית ועבודות להגשה. אני חושבת שהגיע הזמן לעשות משהו עם עצמי. ביי ביי אנשים יקרים, עוד יהיה טוב בסוף. ותזכרו- כשאתם מסתכלים על החיים דרך משקפיים, גם זכוכית נכללת בתמונה שאתם רואים. אין לי שמץ של מושג מה זה אומר.