מכירים את הכדורים הגדולים האלה שאפשר לשבת עליהם ולקפוץ עליהם ולפעמים משתמשים בהם בשיעורי ספורט?

היום ביום שיעור עבדנו עם הכדורים האלה, והיינו צריכות לשכב עליהם, על הבטן, ואני, מוכשרת שכמותי, הצלחתי איכשהו ליפול מהכדור- ישר על המצח. וזה די כאב. טוב, בעצם זה כאב רק קצת. אבל זה התנפח ועד עכשיו זה עדיין טיפה נפוח.

והתהייה היומית-

איך לכל הרוחות הצלחתי ליפול מהכדור על המצח?

אני מודה, זה באמת לא היה מעניין.

והיום זה יום מיוחד בבית הספר שלי. מכירים את ועדת דברת, זאת שעושה את דו"ח דברת? אז היום הם מציגים את הדו"ח (או משהו כזה) אצלנו בבית הספר. הם שכרו לכמה שעות את האודיטוריום ועכשיו הם יושבים שם ומקשיבים למשהו, אני מניחה שמדברים שם על הדו"ח, משהו של משרד החינוך. וואו.

וואו, באמת מזמן לא השתמשתי במילה הזאת. כדאי שאני אעשה את זה לעיתים יותר קרובות.

אתמול רחל, המדריכה שלי, קראה את הסיפור שכתבתי על הילדה והמפתחות (ויום אחד הוא גם יפורסם פה וכולכם תוכלו לקרוא. ואם לא תרצו לקרוא... לא יודעת, אתם לא חייבים) ואמרה שהוא סיפור ילדים מדהים והתחילה להסביר על כל הנמשלים, מוסר השכל, דימויים ומטאפורות שלו. אני לא באמת התכוונתי לכל הדברים האלה שהיא דיברה עליהם, אבל תמיד מוצאים בסיפור של סופר מסויים דברים שהוא לא חשב עליהם או לא התכוון אליהם, וזה לא אומר שהם לא נמצאים שם (ולא, אני לא מנסה לטעון שאני סופרת. אני לא). אז מסתבר שכתבתי משהו שיש לו מוסר השכל, נמשלים, מטאפורות וכו. ולמרות שכמעט בכל סיפור שלי יש מטאפורות בכמויות מבחילות, הסיפור הזה נכתב כמעט ללא כל מטאפורה. לפחות לא מטאפורות שאני התכוונתי שיהיו שם. אבל באמת לא משנה, אם אני לא אעצור עכשיו אני אמשיך לכתוב במשך שעות על הסיפור הזה ועל סיפורים אחרים שלי ועל סיפורים בכלל.

ועכשיו כמה שאלות-

האם אני בלוגרית טיפוסית?

האם אני בכלל בלוגרית?

והשאלה הגדולה מכולן-

האם כל מי שיש לו בלוג הוא גם בלוגר?

תחשבו על זה. אתם רשאים להתפלסף בתשובה לשאלה הזאת ולהפנות את ההתפלספויות שלכם אל חלון התגובות. אני אשמח לקרוא.

(כן כן, אני פתטית דורשת צומי ותגובות. אבל אתם אוהבים אותי למרות זאת, נכון?)

אוהבת תמיד,

magesch