יום שני בבוקר.

אני קמה בשש כדי להספיק להתקלח לפני השיעור בתורת המוזיקה שמתחיל בשבע.

מתקלחת.

מגיעה לשיעור באיחור של שתי דקות, המורה מאחרת בעשר דקות.

השיעור נגמר בשמונה, מתחיל שיעור שאני עד היום לא יודעת את שמו, משהו במוזיקה, שמלמד אנדרה.

שני שיעורים רצופים נגמרים בתשע וחצי.

ארוחת בוקר.

בחדר האוכל אני מספיקה לצרוח על כמה תלמידי מגמת אומנות שקמו באותו יום בתשע וחצי כי השיעור הראשון שלהם מתחיל בעשר, ועל כמה תלמידי מגמת המדעים שקמו בשעה דומה כי להם הייתה ביום שני בגרות במחשבים ובזכות הבגרות הם לא למדו בבוקר.

רצה לחדר שלי (כן, אני גרה בפנימיה), לוקחת את הכינור ואת התווים של התזמור* שלי, ורצה לאודיטוריום, שהפך למשך כמה שעות לאולפן הקלטות. 

מנגנים ומקליטים תשעה תזמורים של תלמידי מגמת המוזיקה שלנו, שבכולם אני מנגנת, כי כולם, כולל אותי, כתבו תפקיד לכינור.

בערך בעשר וחצי אני מספיקה להפוך את מומין לשליח שלי כשאני שולחת אותו להביא תווים, להדפיס עותק של התוכנייה של הקונצרט שיהיה בערב ועוד דברים שהמורה למוזיקה (מיכאל) ביקש.

ממשיכים לנגן ולהקליט תיזמורים.

שתיים וחצי בצהריים.

במקום ללכת לארוחת צהריים כמו כולם, אני נשארת באודיטוריום עם מיכאל (המורה למוזיקה), כדי לעבור על התוכנייה שקארוליה טרחה לעצב ולהכין יום קודם לכן.

מיכאל החליט לעשות הרבה שינויים במה שכתוב בתוכנייה, ואני הייתי צריכה לרוץ לחדר שלי להביא דיסקט כדי לשמור עליו את התוכנייה שקארוליה עיצבה, ואז איכשהו הגעתי לחדר 17, ושם, במחשב של ברוך, עשיתי את השינויים הדרושים בתוכנייה. מזלי שכבר לפני כן החלטתי לוותר על ארוחת הצהרים בגלל כאב מאוד מעצבן ודי חזק שהציק כל היום בגרון.

סיימתי לתקן את התוכנייה, שמרתי על הדיסקט, רצתי לספרייה להדפיס עותק ורצתי עם העותק למיכאל לשאול לדעתו.

הוא שלח אותי לחנן, מרכז ממת המוזיקה, כדי שהוא יעבור על התוכנייה ויגיד אם היא בסדר.

חבן הוסיף שינויים משלו אבל למזלי הוא ביקש מהמזכירה לתת לי לעבוד במחשב שלה ואז גם להדפיס שם עותק של התוכנייה, במדפסת שהיא ממש במקרה הרבה יותר טובה מזו שבספריה.

שוב רצתי עם העותק שהיה אמור להיות מושלם למיכאל, שכבר היה באמצע חזרות עם רביעיית הנגנים שינגנו 23 תיזמורים אחרים של תלמידי מגמת המוזיקה בקונצרט בערב (כולל שני תיזמורים שלי).

מיכאל אישר את העותק שהפך להיות עותק סופי של התוכנייה ושלח אותי לבחור צבע לדפים ולהדפיס 100 תוכניות משני הצדדים.

שוב למזכירות, בחרתי 100 דפים בצבע כחול-תכלת, והמזכירה צילמה עליהם המכונת צילום 100 תוכניות.

עכשיו רק נותר לקפל את התוכניות.

התחלתי לקפל.

לאחר שקיפלתי בערך 20 תוכניות הבנתי שאני לא אספיק לקפל את כולן לבד, אז שלחתי קריאה בהולה להכל תפוס, פליים יקירתי, שידעתי שתהיה פנויה באותו רגע וגם תשמח לעזור.

והיא אכן עזרה.

סיימנו די מהר לקפל 100 תוכניות, ואני רצתי להחליף את החולצה הלבנה עם הציור של החיפושיות שלי לחולצה לבנה לחלוטין, בגלל שבערב הייתי גם אמורה לנגן בקונצרט.

החלפתי חולצה ובערך בארבע וחצי אימי ואחי חיים הגיעו לבית הספר.

אך מיכאל טען, ובצדק, שהחולצה שלבשתי לא מכובדת מספיק לקונצרט.

טוב, מה לעשות שלא היו לי חולצות לבנות חלקות שלא חושפות פחות מעשרה ס"מ מהבטן הלא כל כך נחמדה שלמראה שלי.

למזלי לפליימי היתה חולצה מתאימה בשבילי.

בחמש הקונצרט החל.

ובאיזו יצירה הקונצרט יתחיל אם לא באותה יצירה שכמה שעות מוקדם יותר באותו יום גיליתי שאני מתחילה אותה בסולו?

מיכאל יושב ליד הפסנתר, ליאור ואנה הכנריות יושבות משני צדדיי, מיכאל נותן לי סימן להתחיל ואני מתחילה לנגן סולו את השיר "שיעור מולדת".

כעבור עשר שניות של סולו שניגנתי די יפה, אני חייבת לציין, מיכאל הצטרף אליי בפסנתר ואחר כך כל תזמורת התלמידים שלנו הצטרפה.

ניגנו עוד שלושה שירים עבריים שתלמידי מגמת המוזיקה שלנו תזמרו, אותם שירים שניגנו בבוקר, ואז ירדנו כולנו מהבמה ורביעיית הנגנים המקצועיים עלו.

שני כנרים, נגן ויאולה אחד ונגן צ'לו אחד.

רביעיית כלי קשת שניגנו 23 קטעים קצרים של מלחין בשם בלה ברטוק, שעשרת תלמידי מגמת המוזיקה של שכבת י' בבית הספר שלי תזמרו, ואני ביניהם (כן, גם אני בכיתה י').

23 קטעים שתוזמרו בצורה ממש יפה הושמעו, ביניהם שניים שלי שכולם אמרו עליהם שהם היו בין היפים ביותר.

נגמר הקונצרט.

התחיל יום ההורים שבשבילו הגיעו ההורים לבית הספר.

ההורים הלכו לשיחה עם המחנכים והמדריכים של שכבת י', ואנחנו, התלמידים, נשארנו לשיחה עם כמה תלמידים מהשכבה שעברו סדנה והיו אמורים להעביר לנו שעה של דיון כיתתי לא פורה במיוחד על סמים- בעד ונגד או משהו כזה.

בזמן השיחה מומין אמר לי שהוא וגרינץ' לא מדברים.

הסיבה שבגללה הם לא מדברים תבוא בהמשך הפוסט.

אחרי שנגמרה השיחה של ההורים עם המחנכים והמדריכים הלכתי לחדר לארוז את הדברים שלי כי חוזרים לשבוע הביתה.

סיימתי לארוז, אני, אמא וחיים נוסעים לתחנה המרכזית בירושליים.

עלינו על האוטובוס לתל אביב.

כשהגענו לתל אביב התברר שאין יותר אוטובוסים לצפון.

ברגע האחרון התברר שיש עוד אוטובוס אחד לחיפה.

הגענו לחיפה, ושם ממש במקרה הספקנו לתפוס מונית עד הבית.

הגענו הביתה בין אחת לשתיים בלילה.

וכל מה שאני למדתי מהנסיעות האלה הוא שהתחנה המרכזית בתל אביב היא מקום לא סימפטי במיוחד באחת עשרה בערב. ועוד הייתי עם אמא שלי.

***

תזמור:

נתון קטע מוזיקלי כתוב, לרוב כתוב לפסנתר, כששורה אחת היא מנגינה ואחת היא ליווי.

תזמור פירושו לקחת את הקטע הזה ולחלק אותו מחדש לכלים שונים על פי בחירה, ולכתוב את התפקידים לכלים השונים. לפעמים עם שינויים קלים של הקטע הנתון.

***

ולמה גרינץ' ומומין לא מדברים למרות שהם חברים ממש טובים?

כי יום לפני כן, בערב, גרינץ' הגאון הצליח לחתוך את עצמו בטעות באצבע עם הסכין היפנית של פריקי. ואז כשהוא ביקש יום אחרי זה את הסכין מפריקי כדי לחדד עיפרון שלו לשיעור רישום, איכשהו, ואולי בצדק, אני לא יודעת, מומין ופריקי הגיעו למסקנה שבעצם הוא רוצה את הסכין כדי לחתוך את עצמו. אז הם הסתירו ממנו את הסכין.

והוא כעס שהם כמו אימהות פולניות ולא סומכים עליו שהוא לא יפגע בעצמו, או משהו כזה.

אבל מה, כל זה נודע לי רק ביום שני בערב, כשמומין אמר לי.

מומין אמר לי שהוא וגרינץ' לא מדברים כי הוא לא רצה לתת לו את הסכין כי הוא רצה לחתוך את עצמו, והלכתי לשאול את גרינץ'.

כי לא ידעתי בכלל מכל הסיפור הזה.

וגרינצ'י אומר לי שזה לא נכון, שהוא בכלל לא רצה לחתוך את עצמו, והוא כועס על מומין ועל פריקי שהם מתייחסים אליו כמו אל ילד קטן ולא סומכים עליו.

ואז שוב הלכתי לדבר עם מומין ואמרתי לו מה שגרינץ' אמר (כמובן אחרי שקיבלתי אישור מגרינץ' לספר את זה למומין). והוא אמר שזה לא לגמרי נכון שגרינץ' לא באמת רצה לחתוך את עצמו כי גם לפני בערך שבועיים הוא ניסה לשרוף את היד שלו עם מנורה או משהו כזה והוא בכלל בדיכאון כבר די הרבה זמן. ואז כבר נורא כעסתי. למה אני צריכה לשמוע ממישהו אחר שהחבר שלי בדיכאון? שהוא מנסה לפגוע בעצמו? גם ממנו קיבלתי אישור לספר מה שהוא אמר לגרינץ'.

ושוב חזרתי לגרינץ'.

וגרינץ' הכחיש גם את זה. וכשאמרתי לו שזה לא בסדר מצידו לצפות ממני שאני אספר לו מה שעובר עליי, למרות שזאת ציפייה מוצדקת לחלוטין, והוא בעצם לא מספר לי מה שעובר עליו.

אבל הוא אמר שאם כל מה שמומין אמר היה נכון ואם כן היה עובר עליו משהו הוא היה מספר לי.

וככה נפרדנו לשלום לשבוע שבו לא נראה אחד את השני עד שנחזור לבית ספר.

אין טעם להגיד שאחרי כל זה היה את כל הקטע הלא נחמד עם האוטובוסים.

בעצם, מאז לא הספקתי לדבר איתו. כבר יומיים או שלושה.

אני חושבת שאני צריכה להתנצל.

לא משנה.

היה יום שני קשה יחסית, אבל עבר.

ועכשיו כבר שתיים בלילה וצריך לישון.

לילה טוב קוראים יקרים, אם יש לי כאלה,

(הכוונה לקוראים חוץ ממך קארוליה... את יודעת שאני אוהבת אותך.. וגם אותך פלימי)

חלומות נעימים.