קראתי כמה קטעים מתחילתו של הבלוג הזה, כלומר, קטעים שנכתבו לפני 3 שנים.

דווקא כתבתי אז בצורה חמודה להחריד, ובטון ילדותי הרבה יותר.

אני מתבגרת?!

יכולתי לצווח ולכתוב עם אלפי סימני קריאה על גילויים מרעישים שונים, כמו, למשל, הגילוי ש magesch, הכינוי שלי, הוא מילה בגרמנית (או שבדית, או משהו דומה).

והיום? אני כבר לא בדיוק צווחת על שום דבר...

ואני מסתכלת על עצמי, ולפתע קולטת שעם שתי צמות אני לא ממש נראית כמו ילדה קטנה, אלא יותר כמו מישהי שלא יודעת להתאים את התסרוקת לגיל שלה.

באסה. יהודית בסה.

ועכשיו, פוסט סטייל גיל 15!

היום הוקמתי באכזריות בשעה 16:00, וכך, כרגיל בחופשים וסופ"שים, עבר לו רוב היום.

התחלתי את היום עם מתיחות וכפיפות בטן, וזה שיפר את הכל.

ביום רביעי היה קונצרט, ואני הנחיתי אותו! וגם ניגנתי בו.

היה ממש מגניב, וכולם אמרו לי שאני מנחה ממש טוב. והמנהלת של מרכז המוסיקה והמחול במגדל העמק (שם היה הקונצרט) היתה ממש גאה שלמדתי את רוב הטקסט בעל פה.

זה היה קונצרט בנושא המלחין דמיטרי שוסטקוביץ (מומלץ ביותר ^_^), והוא כלל כמעט 20 קטעי נגינה שבוצעו על ידי התלמידים, וקטעי קישור בריקוד שבוצעו על ידי רקדנית בלט חמודה (ואיך אני יודעת? בתור המנחה הייתי אמורה לחזור אחרי כל קטע לחדר קטן על הבמה, ושם גם היא ישבה. ובגלל שהיכרתי את רוב הקטעים בעל פה, בעיקר ישבתי ופטפטתי איתה..).

ונאמר לי שהקטע שניגנתי היה טוב ויפה (מלבד העובדה שהמלווה בפסנתר לא היה לגמרי מוכן).

והדבר הכי הזוי- עליתי לבמה מאופרת! ועם תסרוקת שלא אני עשיתי!

כן כן, מנהלת המחול במרכז המוסיקה והמחול היא אדם מאוד נחמד, ודי התחברנו בזמן החזרות. אז שתי דקות לפני הקונצרט היא איפרה אותי ועשתה לי תסרוקת. יצא ממש נחמד :)

חלמתי חלום מוזר בלילה. הוא כלל מישהו שממש ניסה להתחיל איתי, ואני מצידי ניסיתי לברר מי הוא, כי לא היה לי מושג, וכמובן, גם לנסות לסלק אותו כי כל העניין מאוד הציק לי (וברור מאליו, כי יש לי את שמעון, אז למה שאני בכלל אצטרך מישהו אחר? :) ). ובחלום כל הזמן ניסיתי למצוא בגדים מתאימים לקונצרט שהיה אמור להיות (טראומות מהקונצרט שהיה ביום רביעי...), וכל הבגדים נעלמו לי כל הזמן. והיה שם ילד בכיתה א' שהייתי צריכה למצוא, ואז התברר שאני בכלל אמורה לחפש ילדה בכיתה א', ואז, כשמצאתי אותה, גיליתי שבכלל לא הייתי צריכה לטרוח ולחפש אותה, כי לא היה לי צורך בה בכלל...

וכל זה התרחש באיזה מבנה מוזר של בית ספר+פנימיה. וכל המיטות היו מבולגנות, ולפי איך שהכיתות נראו יכולתי לדעת אם המורים טובים או לא (כי בחלום, כיתה של מורה טוב היתה בלי כיסאות, וכיתה של מורה לא טוב היתה עם המון דפים על הקירות).

אני כבר כמעט ולא משתמשת באייסיקיו (שבעבר נהגתי לקרוא לו אייסי, או איציק, או "פלאי הסוציולוגיה").

בשביל מה צריך אותו אם יש google talk? (נו, הצ'אט הזה של ג'ימייל)

בעוד פחות משבע שעות אני אפגוש את שמעון!

אני להיות מאושרת!

ושמחה!

וכותבת עם סימני קריאה!

ייפי יי!

בעוד קצת פחות משבוע, ביום שבת הקרוב בשעה 18:00, אני אציין 7000 ימים לקיומי.

תאחלו לי מזל טוב!

נו, מה אתם אומרים?

סטייל גיל 15, או שלא ממש הלך לי?

שיהיה לכולכם יום נפלא, מגניב ומיוחד, ושבוע כנ"ל.

אוהבת מאוד,

magesch.