קארוליה: נאבדו לי שלוש דיסקים.

אני: את מתכוונת, אבדו לי שלושה דיסקים.

קארוליה: אני, את הבגרות שלי בלשון- כבר עשיתי.

אני: כנ"ל.

הכל תפוס: הי, תראו כמה שהתקרה יפה היום...

שיחה שהייתה עשויה להתקיים ביני לבין קארוליה והכל תפוס. ייתכן שהיא כבר התקיימה בכל מיני גרסאות שונות בעבר, למרות שבעצם את הבגרות בלשון עשינו רק היום. לא זוכרת.

וזה היה בהשפעת הבגרות בלשון שהיתה לנו היום. אני מצפה ל- 95, פחות או יותר.

ועכשיו, כמו בכל פוסט שלי, נעבור לעדכון לגבי- מה עשיתי ומה קרה מאז הפוסט האחרון שכתבתי. רק שהפעם זה יהיה קל כי את הפוסט האחרון כתבתי לפני שלושה ימים.

ביום שלישי היה לי קונצרט של להקת הכנרים והתזמורת הסימפונית שהייתי חלק מהם שנה שעברה. הם שמחו לצרף אותי לקונצרט, משום מה, למרות שלא הייתי באף חזרה. זה היה נורא נחמד, להיות שוב חלק מההרכבים שניגנתי בהם בזמן שעדיין הייתי תלמידה בעכו (כן, אני גרה בעכו), לפני שעברתי ליאס"א (למי שמתקשה עדיין להבין- www.iasa.jlm.k12.il ).

מוסר השכל- כל עוד המורים למוזיקה אוהבים אותך- הם יסכימו שתופיע בקונצרטים שלהם גם אם לא היית באף חזרה.

ואז ביום רביעי חזרתי שוב לבית הספר (ביום שישי, אחרי חלוקת התעודות, כולם חזרו הביתה, ואני נסעתי לאביבה, הדודה הכי חמודה בעולם, וחזרתי הביתה רק ביום ראשון בבוקר). עליתי בבוקר על הרכבת לתל אביב, והיתה נסיעה די נחמדה.

הנסיעה עומדת להיגמר, ואני קמה מהמושב כדי לרדת לקומה התחתונה (זאת היתה מהרכבות המגניבות האלה- עם שתי קומות), ופתאום אני רואה את ראיה. היא ישבה שני מושבים מאחורי כל הנסיעה.

אנחנו יורדות מהרכבת והולכות לחכות לאוטובוס לירושליים, כשפתאום אנחנו רואות את עדי ואת נעמה. גם הן היו על אותה רכבת.

ואז ארבעתנו נסענו יחד עד לבית הספר.

מוסר השכל- עד תשע בבוקר בנות בגילאים 15 עד 16 עדיין מטושטשות מדי, והן לא מסוגלות להבחין בחברות שלהן שנמצאות מסביבן. לגבי בנים שאני מכירה בגילאים האלה- הם לא נסעו איתנו ברכבת לתל אביב.

לפני כמה דקות נודע לי שגם נעמה כתבה על זה בבלוג שלה-

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=42218&blogcode=649367

הגענו לבית הספר והתחיל מה שנקרא- מרתון לשון. זה כמה ימים, בעצם יומיים, שבהם היינו אמורים ללמוד לקראת הבגרות. לי, בכל אופן, היה קונצרט ממש חשוב ביום חמישי, כלומר אתמול, ולכן לא כל כך למדתי. יש דברים יותר חשובים מהבגרות בלשון. למשל, לדבר עם נעמה עד אחת בלילה. למה רק עד אחת? כי גלעד המדריך גירש אותנו לחדרים בטענה שאנו זקוקות לשינה לפני הבגרות. כן, בטח.

אז ביום חמישי היה לי קונצרט שבו הופעתי עם היצירה שניגנתי במשך חצי השנה האחרונה. זה היה הפרק הראשון של Scene de Ballet מאת Charles de Beriot. יצירה מדהימה.

סוף סוף באו אנשים שאני מכירה לקונצרט שלי. מתחילת השנה כמעט לאף קונצרט שלי לא הגיע אף אחד לראות אותי.

אכן, עצוב.

וביום חמישי הגיעה אביבה, דודתי היקרה, ואחי חיים, וגלאון בא סוף סוף לשמוע אותי מנגנת, וקארוליה (מור) הגיעה, והכל תפוס (פלים, או בשמה האמיתי- רוני), ושמעון, וראיה, וליאור, ועידו, ואפילו רחל, המדריכה שלי, באה לשמוע אותי. זה היה ממש נחמד מצידה.

וככה כולם יכלו לשמוע אותי מנגנת בצורה זוועתית. בהחלט לא ניגנתי ממש טוב.

באסה.

ואז הלכנו כולנו לאכול גלידה.

מוסר השכל- גלידה יותר טעימה אחרי נגינה מאומצת בכינור מאשר לפני נגינה מאומצת בכינור.

ואז הגיע יום שישי, כלומר היום, ואז היתה הבגרות בלשון.

פלימי טענה שזה היה ממש משעשע שלא רק שאיחרתי לבגרות (אבל איחרתי רק בעשר שניות ביחס לזמן שבו בגרות היתה אמורה להתחיל. זאת לא אשמתי שהבוחנים החליטו להתחיל יותר מוקדם!), אלא גם באתי לבגרות בפיג'מה. אבל זאת לא היתה פיג'מה, זה היה סתם החולצה והמכנסיים שלבשתי כשישנתי. קמתי מאוחר ולא היה לי כוח להתלבש. לא משנה.

ואז נסעתי עם פלימי לבית שלה, ופגשתי את חן, שהיא חברה שלה ובן אדם מאוד נחמד.

ופלימי שלנו החליטה להצדיק שוב את מה שכתוב מתחת לכותרת- "והכל תפוס השתעממה ועיצבה".

תסלחו לה, היא חמודה.

הפעם היא עיצבה לי את הבלוג בוורוד. ואני חייבת לציין שזה היה בהסכמה מלאה מצידי.

כן, אני מודה באשמה. אני הסכמתי שיעצבו לי את הבלוג בוורוד. תהרגו אותי.

מוסר השכל- הכל תפוס היא בן אדם מאוד חמוד בעל יכולת שכנוע ממש טובה. עובדה שהיא הצליחה לשכנע אותי לצבוע את הבלוג בוורוד.

נדמה לי שזהו.

אין לי באמת עוד משהו לכתוב.

אז אני אעצור כאן.

כן, כאן זאת נראית לי נקודה מאוד טובה להפסיק.

ובלי נימה מיוחדת כלשהי,

תם ונשלם פוסט זה.

הפוסט הראשון בבלוג הוורוד שלי.

~מסמיקה ומשפילה מבט לנוכח המבטים הננעצים~

"שלום. קוראים לי מיכל, ואני הסכמתי שיעצבו לי את הבלוג בוורוד."

~שתיקה מעיקה והחלפת מבטים~

"אמממ... אנחנו אוהבים אותך מיכל"