היה היה בלוג וורוד.

במקרה מדובר פה בבלוג שלי. הוא היה וורוד במשך שלושה ימים. בשל היותו וורוד כל כך הוא קיבל תגובות כה עוינות, תגובות שכה רמסו את נפשו העדינה והיקרה של בלוגי שלי, עד שהחלטתי שעליי לנקוט עמדה ולעשות משהו בנידון.

בידיים רועדות, לאחר שכנועים חוזרים ונשנים מצד קארוליה ואיומים מפחידים ביותר מצידה של נעמה, לחצתי על "עיצוב".

אוקיי, אני מודה.

שיניתי את צבעי הבלוג שלי לשחור וגוונים של כחול.

לא עמדתי יותר בכל הוורוד הזה.

ובעיקר לא עמדתי באיומים של נעמה.

כן, אני מודה.

אני נכנעתי ללחץ של קוראי הבלוג שלי.

נכנעתי לכל מתנגדי הפקאצות והפרחות.

נכנעתי.

בלב כבד וביגון קודר, אני מכריזה על מותו של הבלוג הוורוד שלי.

כן, הוא מת.

ההלוויה תתקיים...

מתישהו בקרוב.

טוב, נו, אני אפסיק לשקר לעצמי ולכולם.

בלה בלה, הבלוג הוורוד מת, כמה חבל.

עכשיו יש לי בלוג שחור-כחול ומגניב!

סוף סיפור.

ועכשיו למטרתו העיקרית של הפוסט הזה-

רוני, פלימי יקרה שלי, הכל תפוס, שליטת המחברות, מלכת השוליים... אני מתנצלת בפנייך.

האם תסלחי לי אי פעם?

נכון, טרחת ובחרת לי את הגוונים היפים ביותר של הוורוד בשביל הבלוג.

אבל הם עדיין היו גוונים של וורוד.

אז שיניתי לשחור.

אל תכעסי עליי.

נעמה הסכימה לקבל על עצמה את מלוא האחריות ולשאת בכל עונש שתבחרי.

היא אפילו כתבה פוסט שבו כתובות מספר דרכים בהן את יכולה להרוג אותה. (קישור: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=42218&blogcode=655342)

אז תהרגי אותה אם בא לך.

ואני שוב מתנצלת.

מתי שתרצי, את יכולה שוב לעצב לי את הבלוג. מתי שיתחשק לך. באמת שאת יכולה. אבל כרגע תני לו להיות שחור במשך כמה ימים עד שינוי הצבעים הבא.

את יודעת שאני באמת אוהבת אותך.

~יורדת על הברכיים~

אני שוב מתנצלת.

בתקווה שתקבלי את התנצלותי,

ובנימה מתחננת, נימה כל כך מתחננת שבא להקיא,

תם ונשלם גם הפוסט הזה.