האיציק, או בשמו הרשמי- אייסיקיו, או כפי שקארוליה כינתה אותו- פלאי הסוציולגיה, עזר לי להעביר עד עכשיו בערך שש או שבע שעות של שיחות, עד הזריחה.
וגם בזכותו דיברתי עם נעמה ובזכותה הבלוג שלי עבר ניתוח לשינוי צבע (הוא היה וורוד פעם. עכשיו תהנהנו בהבנה. כן, ככה. יפה.).
ואז, בחמש בבוקר, קמתי ממקומי מול המחשב, פתחתי את דלת ביתי ויצאתי החוצה.
שמיים בצבע תכלת, כמו של הרשימות של הבלוג שלי.
באופק קצת אדמדם וכתמתם, סגלגל, וצבעים נוספים שחלקם מזכירים את הבלוג שלי בתקופה הוורודה שלו.
זריחה.
ולפתע...
צוויץ.
צוויץ.
ציוצי ציפורים.
?!?!
ציוצי ציפורים?!
בעכו?!
ליד הבית שלי?!
טוב, כנראה שרק בחמש בבוקר.
מכוניות ממשיכות לנסוע הלוך ושוב על כביש עכו-נהריה.
לא משנה.
אני הולכת לישון.
בעצם לא.
בעצם כן.
לא משנה.
ביי ביי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
