עכשיו גם אני כמו כולם!

עכשיו אני עומדת בפתחו של פוסט שיכלול השתפכויות רגשיות, כמו כל הפוסטים האלה שיש ברוב הבלוגים, או לפחות רוב הבלוגים שאני קוראת.

אז נתחיל בהשתפכויות שלי, או ליתר דיוק, נתחיל בתיאור שלי, מרגע שאני זוכרת את עצמי ועד עכשיו.

בתור ילדה, תמיד הייתי קצת חריגה, ואני זוכרת את עצמי גם בתור ילדה בת 4 מנסה להבין את ההתנהגויות המשונות והטפשיות של שאר ילדי הגן שלי. בנוסף לכל, תמיד גם הייתי מאוד שמנה לגילי, ומגיל שלוש בערך גם היו לי משקפיים. בקיצור, חנונית מצויה.

הגעתי לכיתה א', באותו בית ספר יסודי בו אמא שלי היתה והיא עדיין מורה. שם הייתי תמיד מה שנקרא- "הילדה הכי חכמה בכיתה". בנוסף, גם הילדה הכי חנונית. בהרבה מקרים זה בא ביחד. בסוף כיתה א' גם התחלתי לנגן בכינור (פיסת מידע לא רלוונטית, כפי שברוך היה טורח לציין).

הגעתי לכיתה ד', עדיין אותה ילדה חנונית כמעט חסרת החברים שתמיד הייתי. בתחילת כיתה ד' עשיתי מבחנים פסיכוטכניים, כמו שעשו כמעט כל ילדי כיתה ד' בעכו בפרט ובצפון בכלל, ומי שעובר את המבחנים האלה מתקבל למרכז למחוננים הקרוב לביתו. אתם יודעים, המרכזים האלה שהולכים אליהם פעם בשבוע. לפני שנה נודע לי שבמבחנים האלה קיבלתי את הציון הגבוה ביותר בכל מחוז הצפון.

כשאני קוראת את כל מה שכתבתי עד כאן, אני מגיעה למסקנה אחת, וזאת בדיוק אותה מסקנה שרוב היאס"ניקים מגיעים אליה בשלב זה או אחר- יאס"א הפכה אותי לסנובית. אבל זה לא שאמרתי פה דברים שהם לא נכונים. כל מה שכתבתי פה באמת נכון.

נחזור לנושא שלנו.

אני מגיעה לחטיבה.

להיזכר בשלוש השנים האלה זה חוויה לא סימפטית.

במשך שלוש שנים ניסיתי להשתלב בחברת התלמידים בשכבה שלי, אותם אנשים שלאחרונה מצאתי את עצמי מכנה- "חבורה של ערסים ופקצות. כולם". כן, כך מצאתי את עצמי מכנה את האנשים שבמשך שלוש שנים כל כך ניסיתי להיות בדיוק כמוהם. ללבוש אותם בגדים (מה שהיום הייתי מכנה "בגדים של פרחות"), לדבר כמוהם ("שיואווו, כאילו, תראי איזה חתיך מ-ה-מ-ם! הוא כאילו כזה הסתכל עליי, נראה לי כאילו שהוא מה זה דלוק עליי"), לראות אותם סרטים וסדרות טלויזיה כמוהם (קטנטנות והמורדים) ולשמוע אותה מוזיקה (פופ ושירים מקטנטנות והמורדים).

אה, כן, עוד משהו- שלוש השנים האלו היו השנים הכי נוראיות בחיים שלי.

אבל שרדתי אותן. והדבר היחיד שעזר לי לשרוד אותן היה המרכז למחוננים בשלומי.

שם הייתי חלק מהמרכז, קיבלו אותי בזכות מי שאני ובזכות היכולות שלי. היה שם מורה אחד, קוראים לו מוטי, והוא תמיד אמר שהוא מחכה לספר הראשון שלי, הוא תמיד השווה אותי לרחל המשוררת, ותמיד כל מה שהוא אמר עליי נתן לי הרגשה שאני באמת שווה משהו, בניגוד למה ששאר הילדים בשכבה שלי בעכו גרמו לי להרגיש. בזכותו הבנתי מה אני באמת רוצה לעשות- לכתוב. שירים, סיפורים, לא משנה מה. פשוט לכתוב.

ואז הגיע למרכז בשלומי איש יחסי הציבור של יאס"א. הוא סיפר על הבית ספר, וחשבתי שכדאי לנסות להתקבל. עשיתי את זה בעיקר כי רותי ומרים, שלמדו איתי במרכז גם ניסו להתקבל.

אז הגיע השלב הראשון, מבחנים פסיכוטכניים. זאת היתה הפעם השלישית שעשיתי מבחנים מהסוג הזה, ולא היה לי שום ספק שאני אעבור אותם.

עברתי.

שלב שני- ראיון אישי עם מורי בית הספר. גם את זה לא היה לי ספק שאני אעבור.

בקיצור, לרגע לא חשבתי שיש אפשרות שאני לא מתקבלת לבית הספר הזה. המחשבה הזאת הפחידה אותי. בסוף באמת התקבלתי, כמו שחשבתי.

ובמבחנים במתמטיקה שעשיתי בשלב הראשון של התהליך ובסדנה גם הוצאתי ציונים גבוהים ומאז אני בקבוצה של נחום- קבוצת המצטיינים במתמטיקה. בתחילת השנה עשינו מבחנים באנגלית כדי שידעו איך לחלק אותנו לקבוצות. גם במבחנים האלה הוצאתי ציון טוב כלשהו ומאז אני בקבוצת המטיינים באנגלית. גם בכך מעולם לא היה לי ספק, וגם המחשבה הזאת די הפחידה אותי. בעצם, מעולם, בכל פעם שניסיתי להתקבל למשהו, לא היה לי ספק שאני אצליח. מה שמפחיד הוא גם שלכל הסובבים אותי מעולם לא היה ספק בכך, בעיקר לא לאמא שלי.

ואז התחילה שנת הלימודים שלי ביאס"א.

כפי שכבר כתבתי באחד מהפוסטים הקודמים, החודשיים הראשונים היו החודשיים הכי טובים בכל החיים שלי.

באותם חודשיים ראשונים, סוף סוף, בפעם הראשונה בחיי, גיבשתי לעצמי את העצמי האמיתי שלי. סוף סוף המושג "אני" לא גרם לי רגשות אשם.

~צונזר~

ואני עדיין בתהליך חיפוש עצמי. הכי גרוע הוא שהתהליך הזה גורם לי להיות אגואיסטית בצורה נוראית. אני תמיד חושבת רק על עצמי. כי זה הדבר שהכי קשה לי איתו כרגע. אני. שוב חזרתי לתקופה בה המילה "אני" גורמת לי רגשות אשם. אז ניסיתי לחקות צדדים מסויימים של האישיות של כל מיני אנשים שאני אוהבת. אז עכשיו אני מדברת כמו מור, מנסה לכתוב כמו רוני, מנסה להתנהג כמו רוני, גלאון ולפעמים גם כמו מור, קוראת אותם ספרים כמו רוני, מור וצילה, ושומעת אותה מוזיקה כמו רוני, מור, גלאון, איתי, שמעון ואולי עוד.

טוב, אז כמו תמיד- אמא שלי צודקת.

באסה.

הדבר היחיד שלא השתנה אצלי מאז שאני זוכרת את עצמי הוא אותה תחושת עליונות, התחושה הזאת שאני יותר טובה מאחרים. התחושה הזאת שאני הרבה יותר טובה מאחרים. אבל זה חלק ממני, כנראה.

טוב, נמאס לי מההשתפכות הזאת.

הפוסט הזה תם ונשלם. נמאס לי לכתוב אותו.