יום שלישי, 13.7.2004, 07:45 לפנות בוקר- בדיקת דם!

אני בקופת חולים בעכו, יושבת לי בחדר אחד עם אחות חביבה למראה שעומדת בכל רגע לתקוע מחט אל תוך ידי ולהקיז את דמי. למזלי ישנתי באותו לילה רק שעתיים, כך שלא באמת שמתי לב למה שקורה מסביבי.

הקזת הדם עברה בשלום.

עכשיו המבחנה מלאת הדם (היא הוציאה לי מבחנה שלמה! לא נחמד..) עושה את דרכה למעבדה כלשהי, שם יבדקו את רמות הברזל והבי 12 שלי, ואולי עוד כמה דברים. כן, אני צימחונית.

אותו יום, 16:00 בערך- מומין!

רועי הגיע ברכבת לעכו, ומשם היישר אל ביתי הקט. לא עשינו הרבה אצלי בבית, בעיקר התלוננו על החום והלחות של עכו, או לפחות אני התלוננתי, ראינו את התמונות שיש לי מתחילת השנה, שבהן רועי עם שיער קצר, וגילינו שבבית שלי יש שני אזורי אקלים, כמו ברוב הבתים בעלי שתי קומות שברוב הזמן מפעילים את המזגן בקומה התחתונה.

בחמש ועשרים בערך אבא שלי לקח אותנו שוב אל תחנת הרכבת, שם אספנו את שמעון (לא, לא מדובר בשמעון אחי הקטן) ומשם נסענו לכרמיאל.

רועי מתקשר לאבישג הכרמיאלית, שביתה היה מטרת נסיעתנו, ומבקש ממנה הדרכה מהכביש הראשי אל ביתה. אחרי שלקחנו פנייה אחת לא נכונה, והודרכנו על ידי אבישג דרך המון כיכרות וכבישים צדדיים, הגענו אל היעד הנכסף. ואז התברר לנו שאם היינו פונים נכון בפנייה הראשונה, אז כל מה שהיינו צריכים לעשות זה לנסוע היישר אל בית אבישג. לא נורא.

אותו יום, מ 18:00 עד 22:30 - פסטיבל המחולות בכרמיאל!

הגענו בערך בשש אל ביתה של אבישג, שם פגשנו את סיון, בלואר, ברוך ותמר. כל ארבעת האנשים שציינתי עכשיו הם יאס"ניקים, חוץ מתמר. היא חברה של אבישג ובן אדם מאגניב לחלוטין. עולים לבית של אבישג, מגיעים לחדר שלה, מתיישבים על מיטת המים שלה. או יה! מיטת מים זה דבר שולט!

חלק פורשים לראות איזה סרטון במחשב בחדר השני, אבל אני, שמעון, אבישג ובלואר נשארנו על מיטת המים.

לפתע נשמעים קולות שמחה מכיוון הכניסה. עדי הגיעה!

עדי נכנסת לחדר, היי, מה קורה, וואו, עדי למה את כל כך צרודה, איזו שמלה יפה קנית וכו.

עדי יוצאת מהחדר.

עדי פותחת את הדלת:

"הי, בנים, אתם יכולים בבקשה לצאת לרגע מהארון?"

כולם מתבוננים בה במבטי השתאות. מה?!

"אה... התכוונתי לצאת מהחדר. אופס."

טוב, הבנים יוצאים, ועדי מתחילה במסע צלב לכיבוש ארון הבגדים של אבישג, או לפחות כיבוש מדף החולצות שבו.

"זה לא מוזר שיש לי לב באמצע החזה?"

אני מתבוננת בחולצה שבמרכזה יש לב שעדי פשטה הרגע, וחושבת לעצמי- אכן, מוזר.

יצאנו כולנו אל פסטיבל כרמיאל.

אנשים, אנשים, עוד אנשים, דוכנים שמציעים מחירים מופקעים עבור משקאות המכילים בעיקר כימיקלים לא בריאים במיוחד, ומי פתאום ניגשת אלינו וצועקת: "אני מכירה אתכם מאיפשהו"?

יוד!

"יודית!"

ואז היא נזכרה שאנחנו יאס"ניקים שהיא פגשה, איך לא, ביאס"א.

חיבוקים, ויוד אומרת שהיא ועוד כמה אנשים עושים תחרות מי מכיר יותר אנשים בפסטיבל. איתנו זה היה משהו כמו 30 שהיא פגשה עד אז.

ממשיכים לשוטט ברחבי היריד, ואז כולם מחליטים ללכת להופעות.

אני ושמעון החלטנו לא ללכת. לשמעון לא התחשק ואני הייתי צריכה לצאת באמצע כדי לחכות לאבא שלי שיחזיר אותי הביתה.

אז כולם הלכו ואני ושמעון המשכנו לשוטט.

ואז שוב רואים את יוד.

היי, חיבוקים, ואז אני שומעת:" היי, את!"

ואת מי אני רואה?

רונן, שהיה בסדנה. לא ראיתי אותו כבר יותר משנה.

חיבוקים, היי, איך בפנימייה, מאיפה רונן ויוד מכירים?

יוד:" זה.. זה... זה הוא!"

רונן:" זאת יוד!"

כן, הסבר מצויין לעובדה שמישהי שאני מכירה מירוחם ומישהו שאני מכירה מכרמיאל מכירים אחד את השני בעצמם.

אני ושמעון חוזרים לשוטט, ואז הייתי צריכה ללכת הביתה.

היה כיף, אבל מה- שכחתי את הדיסקים של פינק פלויד ששמעון הביא לי אצל תמר. אני אקבל אותם בקרוב.