אתמול היה יום הולדת לרוני.

ועכשיו אני יכולה להסביר כמה פוסטים קודמים שלי- למה אני שונאת נקודות ולמה רציתי להרוג את איתי ורוני (מה שלא עשיתי בסוף.. עדיין לא).

נקודות

עשיתי הגהה לכמה סיפורים של רוני- אחד מהם נקרא 'סיפור עירוני' והשני הוא אוסף של סיפורים ושירים קצרים. האוסף הזה נקרא 'שטויות', משום מה. אז כן, אני שונאת נקודות. רוני לא שמעה על המונח הזה! כל הזמן פסיקים, עוד פסיקים, ולשם שינוי- פסיקים. בכל כך הרבה מקומות הייתי צריכה להפוך פסיקים לנקודות...

להרוג את איתי ורוני, והספר של רוני

לרוני יש יומולדת, משמע צריך להביא לרוני מתנת יומולדת. אז קניתי לרוני חולצה שמצוירת עליה כבשה גדולה וכתוב "100% צמר" (דרך אגב, החולצה עשויה מכותנה).

ופתאום לאיתי יש רעיון- להכין לרוני ספר שיכלול סיפורים שלה. בהתחלה הוא הציע את 'רוח', הסיפור הארוך של רוני, רק חבל שהוא לא גמור (דרך אגב, הוא בהחלט שווה קריאה, פשוט תלחצו על הקישור). אז אני חשבתי על 'סיפור עירוני' ו'שטויות'. אז הכנתי לרוני ספר משלה, עם הסיפורים שלה. נעמה ציירה את ציור הכריכה ואיכשהו גם הצליחה למצוא באינטרנט תמונות מתאימות לשאר העמודים בספר.

אוקיי, סיפורים לאחר הגהה- יש. איורים, כולל כריכה מעוצבת- יש.

מה שחסר זה לכרוך את הכל ביחד. הלכתי לבית דפוס ושם היו להם יותר מדי דרישות- רק על דפים בגודל איי 4, רק עם שוליים ברוחב מאוד מסוים, וזה יהיה מוכן רק שבועיים בערך לאחר היומולדת.

אז עשיתי את הכל בעצמי, בגודל איי 5.

אל תשאלו איך, אבל כרכתי את  הספר. 112 עמודים, כריכה קשה ומעוצבת, הדפים מחוברים איכשהו (שוב, אל תשאלו איך) אחד לשני. נראה קצת כמו חוברת עבודה לילדים, זה אפילו נראה די חובבני, אבל זה הכי טוב שיכולתי להשיג באותו רגע.

אה, כן, גם ישבתי במשך שלושה ימים בערך, מבוקר עד השעות הקטנות של הלילה (שמונה בבוקר, למשל) כדי לעבוד על זה.

ולבסוף- הוצאת 'חברים מוזרים (ע"ר)' הוציאה את הספר לאור.

אממ... ביקור משפחתי?

ביום שבת בבוקר, כלומר שלשום, נעמה התלוותה אליי ולמשפחתי לביקור אצל דודתי. זה בהחלט היה קצת מוזר, אבל היה נחמד. היו שם אמא שלי, אני והאחים שלי, דודה שלי, סבתא שלי, עוד דודה שלי ושלושת הילדים שלה. והכלב של דודה שלי. והיה נחמד. ואז דודה שלי ושלושת ילדיה, ואמא שלי והאחים שלי חזרו הביתה כולם, ונותרנו אני, נעמה, דודה שלי וסבתא שלי. ושוב, הכלב של דודה שלי.

ואז הלכנו לישון.

ואז התעוררנו.

ואז התברר לי שלהעיר את נעמה לוקח חצי שעה יותר מאשר להעיר אותי, ולהעיר אותי לוקח חצי שעה.

ואז, כעבור שעה (חצי שעה עד שהערתי את עצמי, עוד חצי שעה עד שהערתי את נעמה) קמנו.

עוגה!

ואז התחלנו להכין עוגת יומולדת לרוני. ואז סיימנו להכין את העוגה. ואז רצינו לאפות אותה.

~תפנית דרמטית בעלילה~

התנור של דודה שלי מקולקל!

אז הלכנו לשכנה לאפות את העוגה.

ואז העוגה היתה מוכנה, אפויה וכו (ונעמה סוף סוף יכלה להגיד:" אני אפיתי עוגה אצל שכנה של דודה של חברה שלי!"), ואז רצינו לכתוב עליה משהו לרוני.

ואז הלכנו לסופר לקנות קצפת וסוכריות לעוגה.

קנינו.

ואז, בדרך החוצה, פתאום משהו ורדרד עם פרחים צד את עיני. העטיפות האלה למתנות שיש בסופרים, אבל ורודות עם פרחים סגלגלים. זה היה מושלם.

ואז בעזרת שיטה סודית (מצטערת, סוד מקצועי) שנעמה גילתה כתבנו על העוגה את הסמל של רוני- H ו- T (ראשי תיבות של 'הכל תפוס', הכינוי של רוני. לכל מי שמעוניין לראות איך נראה הסמל, הוא מופיע בבלוג של רוני. בבלוג שלי יש מספיק קישורים אל הבלוג שלה, כולל אחד בפוסט הזה).

בזמן הזה הספקתי גם לסרק את נעמה, שכידוע לכל מי שמכיר אותה- יש לה צמה ממש ארוכה. אבל ממש.

ואז עטפנו את החולצה והספר לרוני. את הסומבררו שנעמה קנתה לה לא עטפנו, הוא היה גדול מדי ולא עטיף באופן כללי. כתבנו לרוני ברכה, ויצאנו לדרך, לנתניה.

בבית של רוני!

הגענו לבית של רוני. שם חיכו לנו, לפי סדר אלפביתי, אורן, איתי, אנה, ברוך, יונתן, יעקב (קיס), נאור, רוני, שמעון. כולנו נדחסנו אל תוך החדר של רוני והפרענו לאחותה לראות שם טלויזיה.

~פתיחת מתנות~

התגובה של רוני לספר שלה היתה הרבה יותר טובה ממה שציפיתי. ציפיתי שהיא תתחיל לקפצץ מרוב אושר, אבל היא פשוט החזיקה את הספר ביד ובהתה בו (עם פה פתוח מרוב השתאות..).

ואז יצאנו לגן השעשועים שמול הבית של רוני, אני ויונתן התנדנדנו קצת בנדנדות כמו לפני שבועיים כשהוא בא אליי, ואז חזרנו לבית, ישבנו בסלון, שיחקנו never (למי שלא מכיר- לא הפסד גדול), ואז- העוגה של נעמה ושלי! ואז התברר שהתנור היה חם מדי, אז העוגה נשרפה מבחוץ ולא לגמרי נאפתה מבפנים.... אבל החתיכות של העוגה שהיו קרובות לשוליים היו מספיק אפויות כדי להיות אכילות, כך שיצא שבערך חצי עוגה נאכלה על ידי כמה יאס"ניקים מטורפים. התגובות היו:"אממ... יש לזה טעם.. אממ... מעניין". ואז טעמתי בעצמי וגיליתי שזה נכון, באמת היה לזה טעם מעניין.

ואז יונתן היה צריך לחזור הביתה.

ואז צילה הגיעה והלכנו לפגוש אותה בדרך לביתה של רוני.

ואז עשינו עוד קצת שטויות, ואז אינה הגיעה.

ואז ניסינו לשחק 'אמת או חובה'. נוסטלגיה.

באמת שניסינו.

סיבוב ראשון של הבקבוק, צילה צריכה לשאול את אורן.

צילה:" לא אמת או חובה. חובה או חובותיים."

אורן:" זה לא קצת הורס את הקונספט של המשחק?"

כן, בלוגרים יקרים, אנחנו יאס"ניקים. אני לא בטוחה שיש עוד הרבה אנשים בעולם שיגידו "זה הורס את הקונספט של המשחק" כשמדובר ב'אמת או חובה'.

ואז, אם כבר אנחנו יושבים במעגל, הוחלט להעלות זכרונות משנת הלימודים שחלפה לה.

~העלאת זכרונות~

גם ראינו קצת טור דה פראנס, לאנס ארמסטרונג ניצח בפעם השישית ברציפות, ואולריך זכה מקום רביעי, בניגוד לתוית של 'מקום שני התמידי' שדבקה בו.

לא זוכרת מה עוד, עשינו כל מיני שטויות, ואז הלכנו לישון. קצת לפני חצות. ולחשוב שאנחנו בני 15-16...

בכל מקרה, היו כמה מזרנים על הרצפה בסלון, אנה ונעמה ישנו על הספות, היה מזרן גדול שנאור, צילה ואינה ישנו עליו, על שני מזרנים נוספים ישנו שמעון ואיתי, אורן ורוני ישנו על שקי שינה שהונחו על שני מזרונים דקיקים על הרצפה, ואני וברוך סידרנו לנו מיטה זוגית. היו עוד שני מזרנים דקיקים, פרשנו עליהם את שק השינה של ברוך ומעליו את שק השינה שלי, והיתה לנו מיטה זוגית. הבטחתי לו פעם שאני אישן איתו... לא משנה. ולכל הדואגים- זה בסדר, לא היתה בגידה בגלאון.

ברוך העיר אותי בארבע בלילה, וכל השאר התעוררו בחמש וחצי בערך. כן, שמעון, אתה לא צריך להעיר- אני יודעת שאתה לא ישנת. ואז הלכנו לים.

החוף ברמת פולג

פרשנו מגבות על החוף, שהיה כמעט ריק בשעות כל כך מוקדמות לפנות בוקר (שש וחצי), והתחלנו לפסל שטויות בחול. אנה גם השמיעה לי קצת opeth. לסולן שלהם יש קול מדהים. איכשהו יצא שאני באתי עם הצעה אינפנטילית- לכסות אותי בחול, ואיכשהו, כולם קיבלו את זה ברצינות. השכיבו אותי על החול והתחילו לכסות אותי. בדרך כלל אין בעיה לקום באמצע, אבל כשעשרה יאס"ניקים מטורפים באים ומכסים אותי בחול, לא בדיוק יכולתי לקום. ואז מישהו העיר הערה על כך שהחול על החזה שלי (וליתר דיוק, גבעת החול שעל החזה שלי- כיסו אותי בערימות של חול..) לא יוצר צורה נכונה. ואז ברוך ואינה בעיקר, ועוד כמה, התחילו לעצב את החול על החזה שלי, כדי שיהיו שם שתי גבעות שיסתירו מעיניי את מה שעוללו לרגליים שלי, במקום גבעה אחת.

ואז נמאס לכולם והם פשוט תפסו לי את שתי הידיים ומשכו אותי בבת אחת מתוך כל החול. וזה היה המון חול...

אוקיי, אז לא הבאתי בגד ים. לא נורא. בכל זאת הלכתי ונכנסתי אל תוך הים, וגם קצת צללתי, כדי להסיר את החול שהחליט לחדור לכל מקום אפשרי בגוף שלי, ובעיקר לאוזניים.

ואז ראינו מדוזה בים. היא היתה כזאת כחול-טורקיז, יפה כזאת. תסלחו לי על ההתלהבות, אבל זאת הפעם הראשונה בחיי שראיתי מדוזה אמיתית בים. ואז ברוך ניסה לצוד אותה ללא הצלחה.

ואז החלטתי להיכנס קצת יותר עמוק לים, כי היו גלים ממש כיפיים. ואז ראיתי משהו לבן שקוף עובר לי בין הרגליים. נבהלתי כי חשבתי שזאת מדוזה, אבל לא הרגשתי כלום, שום כאב או עקיצה, אז חשבתי שסתם דמיינתי.

חוזרים לבית של רוני, ושם אני מגלה שלא כל כך מומלץ ללבוש מכנס קצר וגופיה כשהולכים לים, בעיקר כשיש שם מדוזות וכשמדובר בבעלי עור לבן ורגיש במיוחד.

אז מה אם חזרנו לבית לפני עשר? עדיין הספקתי טיפה להישרף, וקווי המתאר של הגופייה כבר מסורטטים לי על הכתפיים.

ובקשר למדוזה שחשבתי שדמיינתי?

אז לא דמיינתי.

בבית של רוני גיליתי שיש לי על החלק הפנימי של הירך הימנית כוויה כזאת, די גדולה, כנראה ממדוזה. אני מניחה שהיא לא עקצה אותי, אולי רק מהרוק שלה, אבל לא משנה. זה אפילו לא כאב. אז שמתי קצת חומץ, קצת שרף- ועבר.

ייפי יי! עקצה אותי מדוזה!

זאת הפעם הראשונה בחיי שעקצה אותי מדוזה!

והיא השאירה לי סימן ממש יפה, אדמדם כזה עם פסים מגניבים... ושוב תסלחו לי על ההתלהבות.

ואז התקלחנו (לא כולם ביחד...) וחזרנו לדבר על שטויות. ארוחת צהריים, שוב שטויות וכו.

אינה כבר חזרה הביתה בבוקר, בזמן שהיינו בים, ולאט לאט כולם התחילו לחזור הביתה. ושוב לשמעון לא היה מזל רב במיוחד עם התחבורה הציבורית- הפעם הוא לא פספס את הרכבת האחרונה, אלא את זאת שלפניה, וגם זה בגלל שהמונית לתחנה התעכבה (בערך בחצי שעה).

איתי הרשה לי לסרק אותו, ושוב, כידוע לכל מי שמכיר אותו- יש לו שיער ג'ינג'י מאגניב. המון שיער ג'ינג'י. ממש הרבה. עדיין לא ארוך, אבל רעמה מספיק ארוכה כדי שנכנה אותו 'סימבה'. עכשיו הוא רק צריך לגדל שפם וזקן ג'ינג'יים והוא יהיה סימבה מושלם.

אנה גם הספיקה להראות לי ולנעמה תמונות של הסולן, הגיטריסטים והמתופף של opeth, ושלושתנו התמוגגנו על היופי שלהם וכו. בנים עם שיער ארוך זה הכי טוב. מתי אני אצליח לשכנע את גלאון לגדל שיער?

ואז נותרנו אני, רוני, נעמה, אנה, איתי ואורן. ואז החלטנו לצפות קצת ב"לילו וסטיץ' ". כעבור כעשר דקות נרדמתי, והתעוררתי אחרי שהסרט כבר נגמר, תודות לדודתי היקרה שהתקשרה כדי לבשר לי שהיא כבר מחכה לי מחוץ לביתה של רוני. ואז חזרתי לבית של דודתי ואני עדיין כאן.

לילה טוב.