כי אסור לי לספר.

מגניב לי כרגע.

ייתכן שזה קשור לגרנולה השווה שזה עתה הכנתי (יאמי!), או לעובדה שברגע זה סיימתי כתיבת מייל שנועד לשמח עד מאוד אדם מסויים.

כן, התחלתי את הקורס.

נחמד, משעשע, מוזר, ומעניין.

(וזה, בערך, כל מה שמותר לי לספר עליו. או שלא)

החיים מתחילים לזוז, פתאום הם קופצים מיום ראשון ליום חמישי.

אשתף אתכם בשיר, אחד מהיפים שאני מכירה. כמובן, של לאה גולדברג, משוררת מחוננת להפליא:

שירי סוף הדרך

הדרך יפה עד מאד - אמר הנער.

הדרך קשה עד מאד - אמר העלם.

הדרך ארכה עד מאד - אמר הגבר.

ישב הזקן לנוח בצד הדרך.

צובעה השקיעה שיבתו בפז ואדם,

הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב,

ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת:

התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך?

אמרת: יום רודף יום ולילה - לילה.

הנה ימים באים, בלבך אמרת.

ותראה ערבים ובקרים פוקדים חלוניך,

ותאמר: הלא אין חדש תחת השמש.

והנה אתה בא בימים, זקנת ושבת,

וימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים,

ותדע: כל יום אחרון תחת השמש,

ותדע: חדש כל יום תחת השמש.

למדני, אלקי, ברך והתפלל

על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל,

על  החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום,

לדעת, ליחל, להכשל.

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל

בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל,

לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום,

לבל יהיה עלי יומי הרגל.

שיהיה לכולכם שבוע נפלא!

אוהבת,

מיכל.