כן, זה מה שמזכירים הצבעים החדשים של הבלוג שלי. ושוב תודה להכל תפוס, חברה טובה, סופרת מדהימה, בן אדם מגניב ומעצבת מטורפת.

היה לי היום יום משונה.

קודם כל, קמתי בשבע וחצי לפנות בוקר, אחרי שהלכתי לישון בארבע וחצי. חיים, אחי היקר, ואני הלכנו לבקר בבית הספר התיכון בעכו, שם לומדים כל אלה שלמדו בשכבה שלו ובשכבה שלי בחטיבה. אז ביקרנו קודם את כיתות יוד, כלומר את השכבה לשעבר של חיים. סוזי, מתן, שחף, האנשים המגניבים, חברים טובים של חיים ושלי שאני תמיד רואה בעכו. כן, אותם אנשים שסיפרתי להם יותר מדי בדיחות על ארנבים ביום כיפור בזמן שהלכנו לצפות בתצוגת הראווה של הפרחות שבכל יום כיפור משתלטות על הרחובות.

ואז סוף סוף פגשתי גם את רחלי, ידידה של חיים שאני מדברת איתה בעזרת תיווכו האדיב של האיציק (פלאי הטכנולוגיה, האייסיקיו וכו, אתם מכירים) כבר המון זמן. אחלה בן אדם. היא מאגניבה. היחידה בתיכון בעכו שלא לבשה שום דבר שכלל אפילו טיפת וורוד או צהוב, אלא חולצה גזורה של נייטוויש ומכנס שחור בגיזרה שלא מזכירה את ים המלח. היא ממש אחלה.

אחר כך הלכנו לחלק של התיכון שבו לומדת השכבה שלי לשעבר. זה היה די משעשע. המון פרחות שמביטות בי במבט של מה-לעזאזל-את-עושה-כאן?!, ולא מתוך געגועים. אלה היו הפרחות שהכירו אותי/זכרו את השם שלי. אלה שלא הכירו אותי או סתם לא זכרו את השם שלי, הביטו בי במבט של מה-לעזאזל-עושה-כאן-מישהי-בלי-אף-פס-מחומצן-בשיער-ובכלל-בלי-וורוד-בבגדים-ובלי-תכשיטים-ענקיים-ומנצנצים-ובלי-איפור-בכמות-מסחרית?!. אותי, בכל אופן, זה מאוד הצחיק. כמובן שהיו גם כמה אנשים נחמדים, תמיד יש כאלה. יש את יערה הבלונדה, שהיא ממש חמודה, שעצרה להגיד שלום, מה נשמע, איך בירושליים, ואחרי זה אפילו דיברנו די הרבה באיציק. ויש את אביטל, כמובן, שאותה תמיד אהבתי. ויש את שובל, שבאה והתנפלה עליי בחיבוקים ונשיקות, גם היא חמודה. ומתן, לא אותו אחד שהוזכר מקודם, וגם איתו דיברתי לא מעט. וארתור, אותו אחד שאני כל כך מצטערת שלא שמרתי איתו על קשר. הוא כל כך חמוד. את אורית כבר ראיתי כמה המון פעמים לפני זה, היא גרה מטר ממני, וגם היא ממש חמודה. ודי עם הפירוט, אין לי כוח לפרט עוד בשעות כל כך מאוחרות של הערב. חוץ מאורית, שגרה מטר ממני, ואביטל, שדיברתי איתה די הרבה באיציק מאז שעברתי ליאס"א, כמעט לא החלפתי מילה כל השנה האחרונה עם כל השאר, ובגלל זה התפלאתי על הנחמדות. כן, אני מאלה שאפשר להגיד שהם היו ילדים די דחויים. אפילו בגן הייתי קצת דחויה. ביסודי זה התחזק, ובחטיבה הגיע לשיא, ונעלם בפתאומיות כשהגעתי ליאס"א. טוב, שיהיה, לפוסט הזה יש מטרה אחרת. וכבר כתבתי מספיק על הנושא הזה בפוסטים אחרים ומשעממים. שיהיה. הלאה.

סיימנו לפגוש את כולם בתיכון, הלכנו לחטיבה. שם תכננו לפגוש את המורים לשעבר שלנו, היו כמה שבאמת רציתי לראות שוב. הסבר קצרצר ולא רלוונטי- החטיבה בעכו מחולקת לשני בתי ספר כאילו שונים. אבל רק בכאילו. השומרים לא רצו להכניס אותנו, בתירוץ של איזו הוראה חדשה של המנהלת, אבל נכנסנו בכל זאת. הלכנו לחצי החטיבה שחיים למד בה, פגשנו מורים שלימדו אותו, ואז הלכנו למזכירות ופגשנו את המזכירה הכל כך נחמדה של בית הספר. ואני התחלתי בשטף דיבור של שטויות, כרגיל, כמו שאני עושה תמיד וכמו שעשיתי גם לפני זה היום. ומשום מה המלצתי למזכירה שתשלח את הבן שלה ללמוד אומנות. שיהיה, אומנות זה בסדר.

אחר כך הלכנו לחצי החטיבה שאני למדתי בה, פגשנו כמה מורים שלימדו אותי, ואז הלכנו לבקר את אחינו הקטן, היצור הכי מתוק עלי אדמות, שהתחיל ללמוד השנה בכיתה ז'. ואז במקרה גם ראה אותי השומר שסירב להכניס קודם אותי ואת חיים והתחיל להרצות לנו על חוקים ושטויות בסגנון. לקחנו את הצ'לו של שמעון, אחי הקטן, וחזרנו הביתה. ואז הסתבר לי שבזמן ההליכה של רבע שעה מהתיכון לחטיבה ועוד רבע שעה מהחטיבה הביתה, הספקתי להישרף קצת מהשמש. שיהיה, כולי פסים פסים של אדום לבן, תלוי מה לבשתי בזמן איזו עוצמה של קרינת השמש.

בית, הספקתי להקשיב ליותר מדי שירים של ABBA (למרות שהם אחלה להקה, יותר מדי זה רע) בזמן שחיים ואמא שלי התווכחו אם התמונה המעוותת שהוצגה בחידון בבלוג אחד היא של יהודה לוי, הראל סקעת, או מישהו אחר מאלה שאני מעדיפה לא להכיר את השם שלהם. בסוף נראה לי שזה בכלל היה איזה מנחה של אקזיט או משהו, לא משנה.

ואז גיליתי שהחתולה שאימצה אותנו הביאה איתה עוד חתולה קטנה יותר וצעירה יותר, ושתיהן רצו אוכל וצומי. את האוכל אמא שלי סיפקה, את הצומי אני סיפקתי. הן ממש חמודות. זה ממש מוזר איך שברגע שחתולים רואים את הידיים שלי הם ישר באים אליי ורוצים ליטופים. וזה היה ממש חמוד ללטף את שתיהן תוך כדי תצפית עליהן, כי החתולה הקטנה כל הזמן ניסתה לחקות את החתולה השנייה. חמודות. ואז גיליתי שלשתיהן יש נשירת שיער, ושהמכנס שלי והנעליים שלי הם הוכחה שעירה לכך. אחרי זה שתיהן הלכו. נכנסתי חזרה הביתה, ניסיתי לגרום לאמא שלי והאחים שלי לשמוע קצת מוזיקה איכותית, לא הלך. עזרתי לאחי הקטן בעבודה להגשה בגיאוגרפיה, ואז החתולה הקטנה באה ושוב דרשה צומי. ישבתי איתה קצת בגינה, קצת שיחקתי איתה ושוב הביתה. ואז הלכנו לקניות. חזרנו, והחלטתי לקלות אגוזי קשיו. קליתי, ואז הגעתי למסקנה מעניינת. אם לוקחים מחבת, מחממים בה שמן, קולים אגוזים, ואז שופכים את השמן ושופכים לתוך המחבת מים קרים, בלי לחכות שהיא תתקרר קצת קודם, אז המים די קופצים ועושים כוויות. כפי שכבר אמרתי- צריך להרחיק אותי מדברים מסוכנים, כמו כל דבר חם, חד וחשמלי.

בהיתי קצת בטלויזיה, ואז חזרתי למחשב היקר. איציק, ישראבלוג, ודיסקוגרפיה של יאני. היתה לי שיחה מאוד נחמדה עם fiend maker, כמו תמיד, ושוב גיליתי מחדש שאני ממש אוהבת אותה. וואו, מסקנה שנורא קשה להגיע אליה. ורוני עיצבה לי מחדש את הבלוג, אבל זה כל כך בולט לעין (וזוהר) ודי קשה להתעלם. וזה יפה. יש לי בלוג פיניקס. ותמונה של שעון חול בכותרת.

וכדי שאני לא אשכח שוב לידע מישהו, כי כבר נודע לי שאיכשהו מעולם לא אמרתי לשמעון את האמת על מפתחות.

מפתחות ושעוני חול עושים לי את זה. נקודה.

וגיליתי בלוג של מישהו מאוד מגניב. קישור.

וגנבו לי היום את כפתור הגמל שהכנתי בעצמי! אני גאה בי!

ואיתי גרם לי לרצות יותר מדי לקרוא כל דבר שרוג'ר זלזני אי פעם כתב.

וזהו, כבר ארבע וצריך לישון. וואו, מעניין אם מישהו באמת הגיע עד לכאן. זה חתיכת פוסט ארוך ומשעמם. שיהיה, אני אופטימית. ושוב, זאת תהיה הקטגוריה של הפוסט. אופטימי. פוסט אופטימי.