אורה החיוור והמסנוור של הבוקר האיר במקצת את מסדרון בית החולים הלבן,הכל נראה חסר חיים,שקט מבחיל שרר בקומה. המסדרון היה צר וארוך כשבשני צדדיו היו שתי חלונות קטנים שהפיצו אור מוזר וזוהר,הקירות היו לבנים ומחוסרי תמונות,דבר לא אופייני למקום שבו כולם היו מחכים.
רק הרצפה האפורה עשתה ניגוד בין הלבן שבקיר ללבן של האנשים בפנים שהילכו באיטיות בלתי מורגשת במסדרון הלוך ושוב,מחוברים כמו רובוטים לעמוד המתכת הדקיק שהכיל את חייהם.
אדם מבוגר בעל חלוק לבן ומנוקד עמד מול אחד החלונות והביט החוצה,ספק הביט ספק סתם עמד שם.
נער אחד ישב על כיסאות הפלדה שהיו צבועים בצבע לבן,צבע שנשחק עם השנים, יחד עם כל האנשים שישבו עליו.
הוא ישב בשקט והסתכל על האיש על יד החלון,חושב עם יום אחד הוא יעשה את אותו הדבר,יסתכל על משהו ולא יבין מה הוא,הוא חיכה שרופאה תצא אליו,תגיד לו שזה תורו להיכנס,תורו להיעקץ על ידי המחט,כמו עקיצה מרה של החיים.
הוא מולל באצבעותיו את כובע הצמר השחור שלו,מפגין את נוכחותה של הקרחת הנוצצת שלו בהפגנה איתנה,מתעלם מהמבט המסוקרן שילדה קטנה כבת 5 נתנה בו ברגע שיצאה מאחד החדרים שבמסדרון.
הילדה הקטנה שהייתה לבושה במעיל ורוד זוהר וכובע צמר מפוספס וציבעוני שמתחתיו הציצו תלתלים בהירים התקרבה אליו והתיישבה על ידו,ממשיכה לנעוץ בו מבט מלא שאלות ילדותיות.
"למה אין לך שיער?" שאלה הילדה הקטנה.
סקוט חשב רגע על התשובה ואז אמר "כי גילחתי אותו" הוא לא רצה להגיד לילדה הקטנה עם עיניי הבובה הכחולות שהוא חולה.
"למה?" שאלה הילדה והתחילה לנענע את רגליה הקטנות מצד לצד.
"כי לא אהבתי אותו" אמר סקוט.
"אני יכולה לגעת?" מבלי לחכות לתשובה קמה הילדה על רגליה על גבי המושב וליטפה את ראשו החלקלק של סקוט.
"כן..." לסקוט לא ממש הייתה ברירה אחרת,הילדה הניחה את שתי כפות ידייה הקטנות ולשה את כל הקרקפת שלו.
"זה חלק" אמרה הילדה תוך כדי גל צחוק שהתפרץ ממנה בפיתאומיות.
ואז מבלי שסקוט ישים לב כיצד התקרבה, נתלשה הילדה ממקומה על ידי אישה מבוגרת "מה נראה לך שאת עושה?!" צעקה האישה וחבטה חבטה עדינה בישבנה של הילדה,גוררת אותה אחריה "את לא רואה שהוא חולה? מה את נוגעת בו?!" הילדה הקטנה סובבה את פנייה אל סקוט כלא מבינה ואז כשהבינה שעבדו עליה פרצה בבכי.
סקוט השפיל את מבטו לרצפה האפורה,לרגע אחד הוא לא היה חולה,הוא היה עוד אחד שלא אהב את השיער שלו והאישה הזאת פשוט הצביעה עליו ואמרה 'חולה',גל של כעס ותסכול חלף בו,מרעיד אותו.
רגע ארוך סקוט עוד ישב על הכיסאות והקשיב כיצד הילדה בוכה.
הרופאה שלה סקוט חיכה יצאה מהחדר וקראה לו,היא הושיבה אותו על הכיסא המוכר והחום בעל המשענת הגבוהה,היא שאלה לשלומו ושאלה מה היה הטיפול האחרון שעבר,מאמתת אותו עם תיק הטיפולים של סקוט ששכב על שולחנה ואז תוך רגע קצר ומכאיב סקוט היה אחד הרובוטים המחוברים לשקית הנוזל שטיפטפה טיפות קטנות ואיטיות הישר אל תוך היד.
זמן ארוך לאחר שהנוזל נספג כולו בגופו הכחוש והשביר,ותחושת טישטוש מהולה בכאב ראש עדין ברקות החלה להלום בו,הגיעה סופי לאסוף אותו.
הם הלכו בצעד איטי,סופי דיברה,סקוט שתק,לא עניין אותו היום שעבר על סופי,לא עניין אותו כלום,הוא חשב רק על איך הוא מניח את ראשו על הכר ונרדם.
בכניסה לבית,בדיוק כשהניח את רגלו על המדרגה זינק ג'ים מעל גדר השיחים ונעמד על ידו כשהוא מחייך ומתנשף.
"היי ג'ים" אמר סקוט ומשך את עצמו בכוח במעלה המדרגה הנמוכה,סופי עמדה לעזור לו אבל ג'ים הקדים אותה ותלה את זרועו של סקוט על כתפיו "זה בסדר סופי,אני אעזור לו".
"טוב" אמרה סופי חסרת אונים,היא נכנסה אחריהם ועקבה אחר שני הבנים שהלכו כגוף אחד לכיוון המדרגות.
"ג'ים,סקוט צריך לנוח,אז אם אתה יכול לעזור לו ואז לרדת?" היא הצליחה לנסח את הרצון שלה להשאיר את סקוט לבד בצורה נורא יפה,מאז הפעם שתפסה על חם את ג'ים וסקוט ישנים יחד היא לא ששה להשאיר את שניהם לבד,אבל סקוט התערב לפתע "ג'ים נשאר איתי" אמר סקוט בטון ציווי שעירער מעט את סופי והעמיד את ג'ים במצב לא נעים.
חסרת כל יכולת תגובה,היא נשארה לעמוד למטה והמשיכה להסתכל על בנה וחברו שנכנסים אל תוך החדר שלו וסוגרים את הדלת שנחבטה כמו סטירה בפנים שלה,היא לא יכלה לדרוש מבנה דברים שהייתה דורשת ממנו כשהיה בריא,ולכן רק נאנחה וקיוותה שכשתקרא לשניהם לאוכל תמצא אותם רחוקים אחד מהשני.
סקוט צנח ברפיון מוחלט על המיטה בצורה לא נוחה על שתי ידיו,קובר את פניו בכרית "ג'ים,תזיז אותי" ביקש ממנו בהמהום מתוך הכרית.
ג'ים משועשע הזיז את חברו לתנוחה יותר נוחה לשכיבה והתיישב בעצמו על הרצפה כהרגלו,מניח את זרועותיו על המיטה ועליהם את ראשו.
"איך עבר הטיפול?" שאל.
"רע...." אמר סקוט כשעיניו עצומות "אני חושב שזאת הסיבה למה מתים מסרטן,בגלל הטיפול הזה..." הוא בקושי נשמע,הקול שלו נשמע כמו חריקה.
ג'ים שנא כשסקוט התחיל לדבר על מוות,מוות היה תמיד נושא מאד רגיש אצלו וכל איזכור של מוות היה גורם לו לחיוורון מיידי,סקוט היה מודע לזה וברגע שאמר את מה שאמר תפס בידו של ג'ים ולחץ אותה "אל תדאג,אני לא אמות לך" הוא סובב את ראשו אליו ופקח את עיניו מביט בג'ים במבט מעורפל,מבטו לא היה חד ונראה היה שהוא יכול לראות גם מבעד לג'ים.
ג'ים מעודד מעט לחץ את ידו של חברו חזרה "שמח לשמוע" אמר.
"מה אתה עשית היום?" שאל סקוט.
"ניקיתי את הבית" אמר ג'ים בתמימות ומיד קיבל מבט ספקני מסקוט.
"ברור,ניקית את הבית...." אמר סקוט וחייך "וברוק סתם ישנה אצלך".
"אה...משהו כזה" אמר ג'ים מבוייש ושוב פרץ ההתלהבות השתלט עליו וניצוצות הופיעו בעיניו.
"מה קרה?" שאל סקוט וניסה להתהפך על הצד בקושי רב בגלל המעיל העבה שבו היה לבוש.ג'ים קפץ על רגליו והקים את סקוט בעדינות על רגליו,עוזר לו לפשוט את המעיל וכל שכבות הבגדים שבהן היה עטוף תוך כדי שהוא מספר על כל רגע שעבר יחד עם ברוק.
ג'ים כל כך נסחף בדיבור שלו שהוא לגמרי שכח מהביקור המוזר של אימו,הוא ניסה לתאר בפני חברו את התחושות שעברו בו כשהוא עמד מול ברוק על יד המקלחת, אבל התקשה להסביר אותם ומבלי לשים לב המשיך להוריד שכבות מסקוט שבסופו של דבר עמד רק עם גופיה צמודה לגופו ומבולבל מעט.
"אני ממש אוהב אותה" אמר ג'ים כשעיניו שקועות איכנשהוא באזור החזה של סקוט וידיו מונחות על מותניו ואוחזות בצידי הגופיה,הוא יכל לראות בברור את התמונה שנחרטה אצלו בראש,את ברוק שעומדת מולו על יד דלת המקלחת,לבושה למחצה וסמוקת לחיים.
"אתה יודע איך זה להחזיק אותה ככה ולדעת שהיא רק שלך?" מבלי לשים לב למעשיו תפס ג'ים בפניו של סקוט וליטף את עצמות לחייו הבולטות עם אגודליו.
סקוט עמד במצב לא נעים ומבלי להבין מדוע הצליח להתרגש כל כך מהסיפור של ג'ים הרגיש איך החום עולה לראשו ולחייו מסמיקות.
המבט המהופנט שג'ים תלה בו והחיוך המאושר שנפרש על פניו גרמו לסקוט לרגע לשכוח היכן הוא עומד ומי עומד מולו,זיק של קינאה עבר בו כשחשב מה עובר על ברוק כשג'ים נוגע בה כך,הוא זז אחורה בהפתעה וניער את ראשו,מפוחד מהמחשבה שעברה בו.
"קרה משהו?" ג'ים נבהל עקב התגובה המוזרה של חברו והתקרב אליו מושיט את ידו לתמוך בסקוט,הוא תפס בכתפו והושיב אותו על המיטה.
"לא,לא,אני פשוט חטפתי סחרחורת" הוא הרים את עיניו אל ג'ים ושוב אותו גל לא מזוהה של רגשות תקף אותו,והמקום שבו ג'ים נגע בו החל לצרוב כמו כוויה,הוא התנער ממנו ונשכב מתחת לשמיכה "אני חושב שאני אשכב קצת" אמר סקוט ועצם את עיניו,מתהפך עם גבו אל ג'ים.
ג'ים מודאג ומבולבל לא הבין את סקוט כל כך אבל החליט שאולי באמת כדאי להשאיר אותו לנוח לבדו "טוב,אני לא אפריע לך,תרגיש טוב,אני אקפוץ אחר כך" אמר ג'ים בחצי גוף מחוץ לחדר,סקוט לא ענה לו,הוא שכב בשקט וחיכה שג'ים יעזוב את החדר על מנת לעשות סדר במחשבות המוזרות שחלפו בראשו.
ברגע שג'ים יצא צמרמורת עברה בגופו של סקוט,הוא לא יכל להאמין לעצמו שהוא אכן התרגש מחברו בצורה כזאת שגרמה לו לרטט בכל הגוף.
'אני וג'ים?' הוא התעוות לאור המחשבה שלהם יחד ואז התעוות שנית כשהבין שהתעוות בעל כורחו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
