התמימות יכולה להרוג

לאחר שג'ים נעלם, סקוט התקשה שלא לחשוב על חברו הטוב יחד עם חברה שלו במצבים אינטימיים,וככל שהתאמץ יותר כך חשב על זה יותר ויותר.

בהתחלה הוא חשב רק על ג'ים ועל ברוק ואז הוא נזכר בדיאנה וניסה לדמיין איך ג'ים העביר איתה את הלילה,ואז חשב על ג'יימי ממסיבת יום ההולדת,נהיה לו מוזר לחשוב שמרגע שמלאו לג'ים 14 שנה כמות הבנות שנדבקה אליו הייתה עצומה,הוא החל להיזכר בבנות בבית הספר שעד לפני שנה היו חולפות על פניו כאילו ולא ראו אותו והשנה הזאת,קצת לפני יום ההולדת נראה כאילו וחצי מבנות הכיתה מתחילות לשים לב אליו יותר ויותר.

מעוצבן ומתוסכל נאנח סקוט,הוא עדיין אפילו לא נישק אף אחת והנה החברים שלו כבר נהנים מעולם הבנות,ולו כנראה שכחו להביא את אישור הכניסה.

מאז שנודע לסקוט שהוא חולה בסרטן הוא החל להתעניין יותר במוות,הוא התחיל לחשוב על כל מיני סיטואציות שבהן מבשרים למשפחה שלו שהוא נפטר,ואז הוא היה מדמיין איך כל אחד היה מגיב. הוא ניסה לדמיין את ג'ים עומד מול כל הכיתה ומודיע עם דמעות בעיינים שהחבר הכי טוב שלו הלך לעולמו,ואז כל הבנות מתחילות לבכות והבנים מבינים איזה חבר טוב הם פיספסו.הוא דימיין את אימא שלו שמפסיקה להאמין באלוהים כי הוא לקח לה את בנה היחיד,את ג'וש ואלכס שעומדים בהלוויה בפנים חתומים ומייק שמחייך לכל עבר ונקרא מצחוק בתוך עצמו על הכומר שמגמגם את התפילה.

היה קל לדמיין את המצבים האלה,יותר קל מאשר לחשוב שיכול להיות שהוא יחלים ואז החיים ימשכו כרגיל,עם הזמן ישכחו שהוא היה חולה ותשומת הלב תרד ממנו,כשהוא יחזור לכיתה אז אנשים לא ישאלו יותר מדי שאלות,החברים יפסיקו לרחם עליו והכל יהיה כפי שהיה.

'אבל מה היה בדיוק?' חשב סקוט,הוא לא זכר דברים טובים במיוחד מבית הספר,שבו התעלמו ממנו גם אם היה שם וגם אם לא,הוא לא זכר שהחברים שלו התנהגו אחרת כשהיה בריא,ג'ים היה ג'ים וג'וש היה קריר בדיוק כפי שהוא,אלכס היה בעולם משלו ומייק היה אידיוט אולי קצת פחות מהיום.

אבל למרות זאת היה נחמד לחשוב על לנצח את המחלה,להגיע לכיתה ולפתוח את הדלת,לראות את המבטים המשתוממים של כולם,את ג'ים מחייך לעברו ומראה לו שהכיסא לו עדיין פנוי,הבנות שמסתכלות עליו בהערצה...הוא נזכר בקלי,מתחיל לפתח סיפור שלם בראשו כיצד היא מתחילה לחבב אותו וכיצד מתרחשת הנשיקה הראשונה שלהם,פעם בכיתה ופעם במסדרון אחרי הלימודים,אחר כך נראה לו קסום יותר שזה יהיה דווקא לאחר אימון כדורסל קשה כשהוא מזיע והשיער נדבק לו על הפנים,הוא בדיוק נישק את קלי שוב כשסופי נכנסה במפתיע לחדר גורמת לסקוט להתכווץ במקום מתחת לשמיכה.

"איך אתה מרגיש?" שאלה סופי והתיישבה על המיטה מלטפת את ראשו.

"בסדר" ענה סקוט בקול חלש וצרוד.

סופי המשיכה ללטף אותו רגע ארוך נוסף ואז חיבקה אותו "אני אוהבת אותך" אמרה בקול סדוק.

סקוט לא הגיב לחיבוק של אימו,המחשבה שלו נעצרה איפושהוא ברחבי בית הספר, הוא גם לא מיהר לענות לה,המילים הגיעו אליו באיחור של אכזבה שדווקא את המילים האלה הוא צריך לשמוע מאימא שלו ולא ממישהי שכרגע חשב עליה.

החדר של מייק היה כאוס אחד מוחלט,עם תמיד שרר שם בלאגן היסטרי, הפעם הבלאגן עבר כל גבול והחדר נראה כמו מזבלה תודות להתפרצות של טוני ורנדי שגילו למה מייק לא העביר בזמן את המשלוח שהיה אמור להעביר, ושבנוסף לכך גם השחיט את החבילה עם סכין.

בתוך כל הבלאגן, מתחת לצינור אגזוז שכב מייק ללא תנועה,ראשו היה מכוסה בזרזיפים דקים של דם שקלחו כמה שעות לפני מפצע שנפער בראשו מחלק אחר של אופנוע שעף לעברו ע"י טוני,היד שלו היתה נפוחה מהרגיל וכאבים עזים בצלעות מנעו ממנו מלקום על רגליו.

הוא שכב על הרצפה על כמה חלקי חילוף נוספים ועוד משהו חד במיוחד שדקר אותו בגב,הוא ניסה שוב להתרומם,מקלל בשקט את המשפחה הסרוחה שלו,אבל הצלעות הכשילו אותו שוב,הוא ניסה להתהפך אבל היד הפריעה מצד אחד ומהצד השני היה האגזוז הכבד.

מיואש החל מייק לייבב בקול,צועק לעזרה.

כעבור כמה דקות ארוכות הדלת נפתחה במכה ונחבטה בקיר ליד "מי זה?!" צעקה אימא של מייק מבעד הרי הזבל שמתחתיהם מייק היה קבור.

מייק להוט שמישהו שמע אותו הזיז את רגליו,האיברים היחידים שבלטו למראית עין "זה אני..." מלמל מייק בכאב,הדיבור גרם לו לכאב חד בצלעות.

"מי...?" שאלה אימא שלו ועשתה צעד לא בטוח אל תוך החדר,מסתכלת מסביב על כל הבלאגן בהבנה חריגה.

"מייק!" מייק הצליח להוציא צעקה מעוצבנת ומיד לאחר מכן נבח מכאבים.

אימא שלו פילסה את דרכה אליו, מזיזה רהיטים מהדרך שלה וכל מיני סחבות מלוכלכות "איפה אתה?" שאלה בחוסר עניין.

"קבור מטר ממך".

"איפה? אני לא רואה".

"תסתכלי כבר למטה,כלבה" סינן מייק מבעד לשיניו,הוא ידע שאם אימא שלו תשמע אותו היא לא תעזור לו.

כעבור עוד כמה שניות מורטות עצבים פרצופה הארוך והחיוור של אימא שלו הופיע מעליו.

"מה קרה לך?" שאלה לורנה כמעט בכפייה,היא מעולם לא הראתה חיבה כלפי מייק.

"תעזרי לי לקום" אמר מייק מתעלם מהשאלה.

לורנה הסתכלה על המצב באדישות ואז הזיזה עם רגלה את האגזוז קצת הצידה ממייק והושיטה לו את ידה,בקושי עוזרת לו לקום,מייק נעמד בכוחות עצמו על הרצפה,מכופף ואוחז בידו הכואבת.

לורנה סרקה את בנה בגועל מסויים ואז הניחה את ידה על מצחו ובחנה את הפצע הפעור בקידמת הקרקפת "אתה צריך תפרים" אמרה ובהיסח דעת הזיזה את ידה ככה שראשו של מייק נטה הצידה.

מייק הזדחל אחרי אימו במורד המדרגות מוצא אותה במטבח מדברת בטלפון עם חיוך על שפתיה,הוא הביט לצד השני רואה את הצללית של אבא לו ששכב בתוך הכורסא המיוזעת והמסריחה שלו כשרגליו על השולחן וידיו פרוסות לצדדים,פיו היה פעור וקולות חירחור קלים עלו מגרונו.

"טובי יקח אותך לבית חולים" אמרה לורנה מאחוריו ויצאה מהמטבח לכיוון חדר השינה שלה משאירה את מייק במצב הכי עלוב שהוא יכול היה להימצא בו,הוא יצא החוצה רואה את האופנוע שלו הרוס ומפורק לגורמים על כל הדשא,עוד הפתעה כואבת שטוני ורנדי הכינו לו,הוא התיישב בייאוש על המדרגה הקידמית של הבית,דמעות עמדו בעיניו אבל הוא נלחם בהם שלא יצאו החוצה,הוא היה מוכן למות בזה הרגע רק שאף אחד מהמשפחה שלו לא תראה אותו בוכה,כעבור שעה וחצי של המתנה וכאבים מתגברים הגיע טובי,ומייק נסע לבית החולים כשהסרסור של אימא שלו ממשיך בשיחה עם אחת הזונות האחרות.

כן כן,לא עידכנתי 200 שנה...אני תמיד יכול לתרץ ב-ישנתי?