טינק.
אני. |
| 2/2009
תבוא.
אילו יכולתי לומר. אילו יכולתי להסביר.
כמה קשה לוותר. לעזוב. לעקור את הרגש החי.
ואילו כמה קל להתמכר. להיסחף לטעות. להפוך את הכל.
אילו יכולתי לרפא. לא לפגוע. להבין. לקרוא. להרגיש. לחשוב. או בכלל להיעלם.
אילו יכולתי לחתוך את השתיקה במילים שלפחות יהיו הגיוניות, ברורות, נכונות. או שלפחות יהיו קיימות.
יזרקו לאוויר - ואולי יגוועו.
תמיד אומרים עניין של זמן אך מה הוא בעצם בשבילי?.
כמו תמיד בסופה של תקופה בקצה הגשר? עומדת על הצוק...
אילו יכולתי להאזין לנקישות, לנגינת האצבעות.
הם זורמים בחדר חודרים עמוק ויוצאים עם הדמעות שזולגות ואיפה אתה?
איפה אתה זה שהבטיח שתפקידו לנגב לי את הדמעות ואיפה זה שהבטיח להציל אותי אפילו ממני? אפילו מקצה העולם.
תביט אני פה על הצוק בסוף או בהתחלה - כבר לא יודעת. לא מחכה.
קר בחוץ. אני קופאת. דבר כבר לא מחמם. אבל הולכת חשופה ברוח. והשמש שיוצאת היא שורפת בלי רחמים. אבל לי עדיין קר קפוא מבפנים.
מה גורם לך להחסיר פעימה? אני רוצה לדעת.
מחפשת שוב משמעות במילים אבל הן כבר מזמן איבדו כל טעם. טעם חיים גם עצבות. אני גוועת.
אני לא אני - שרה את השירים שלך, מתמכרת אליך בלי לדעת כמה כאב עוד מחכה. אני לך רוצה לחכות?
ואתה מושיט ידך - אתה לא אני ובכל זאת אני זאת שמרגישה חסר.
ואיך אני מנסה להיאחז בכוח בשורות. כמו תמיד.
מוצאת מפלט אחרי הכל בתוך עצמי.
ומה כבר יכולתי לומר? מה כבר יכולתי להסביר? מה כבר יכולתי לתת?
והשתיקה שלי היא הכאב שלי. לא רציתי שתפסיק אתה המפלט. רציתי שתושיט שוב את היד. הפעם אני לא אהסס אני אאחוז בה חזק ולא ארפה.
תעלה לפניי ותעצור את הדמעות עוד לפני שהם יוצאות.
והנה זה בא הפרץ, פרץ המילים, הרגש, החיים ואולי המוות של משהו שנגמר.
אבל זה עוצר איתך. ואנחנו עוצרים חייבים לבלום אחרת - נתרסק חזק ולא נקום.
שינה עמוקה כי לבד כבר לא מצליחה.
איך אתה לא מבין? לא מבין את השתיקה את הדמעה. את המבט. את המרחק.
תבוא. תבוא תבוא תושיט לי יד. תושיט. תבוא. ואולי פשוט תעמוד מולי ותשתוק.
08\12\30
(9:40)
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
