לפני יומיים אני חוזרת לי הביתה בשעות הצהריים המאוחרות,רגליים על הקרקע וראש בעננים. בצומת לפני הבית שלי אני מרימה את הראש, מסתכלת שמאלה, מתחילה לחצות את הכביש וכמעט נדרסת על ידי רכב שבא מימין והחליט להיכנס באין כניסה.

מה? מה? איפה? (אני לא כל כך מאופסת) נושמת עמוק ומעיפה מבט ימינה, שלא יפתיעו אותי שוב.

הופתעתי.

בצד ימין של הרחוב, כמה מטרים ממני, שוכב מישהו על הכביש ומסביבו מלא אנשים, לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שמדובר בתאונה. לא שיש לי איך לעזור, אבל אני מצטרפת למעגל בכל מקרה.

אישה אחת מחזיקה לו את הראש, שמלא בדם, וצועקת עליו - משה!!! תירגע! משה!! יהיה בסדר!! כל מיני אנשים עומדים מסביב ומחלקים עצות. נהגת אחת עוצרת ושואלת אם צריך מים. אני לוקחת ממנה את המים ומביאה למשה. הנה עזרתי.

כל הפנים שלו דם, ואני זזה הצידה כדי לא לראות. גם החולצה שלו דם, והרגליים שלו רועדות. אחרי כמה דקות הוא מתעקש לקום, להתיישב על המדרכה. אני לא הייתי קמה במצב כזה, אבל הוא כן, ואז אני רואה שמדובר בבן אדם מבוגר. משה.

איש אחד במעיל עם כלב מתקשר למשטרה וממנו אני מבינה את כל מה שקרה:

ערבי חטף לו את הרכב באמצע הרחוב, וזרקו אותו החוצה. הוא ניסה להיתלות על המכונית (אקט מעשי וחכם) וגמר על הכביש.

האיש במעיל פוקד על המשטרה להקים מחסומים בדרך לכפר קאסם. מעניין אם הוא אוף-דיוטי או סתם איש במעיל עם כלב.

יש יותר מידי דם על הכביש וזה עושה לי סחרחורת.

אז אני הולכת.

אני מסמסמת לג'ו, אבל הוא לא מתרגש. בערב אני מתקשרת לאמא שלי, לספר לה, אז היא אומרת לי - כן, קראתי על זה באינטרנט.

מה את אומרת. אני ראיתי דם.

פתח תקווה נהייתה הארלם. במקרה שלה זה סוג של התפתחות.