בלי קשר, זה פשוט מצחיק אותי כל פעם מחדש:

אני חייבת לתפוס איזה יום ולדבר עם העורךII. בקרוב יתחיל השלב השני בפרוייקט שאני עובדת עליו בחודשיים האחרונים, ושממרר את חיי. מהפאדיחה אני אפילו לא אספר מה זה, אבל בקצרה אגלה שגרמו לי לחשוב שזה לא יגזול ממני יותר מידי זמן, ובסוף יצא שאני גוזרת את העניים על המסך בשתיים בלילה, או בשישי-שבת (!!!) ועוד בכלום כסף, למרבה העצבים.

האנשים שאני עובדת איתם מוציאים אותי מדעתי. יש שמה מנהל אחד כל כך זחוח. שאפילו אימייל הוא לא מצליח לכתוב בבהירות.

דוגמה: "כתבת הXXX בXXX נא עלו זאת .. ברך לנו כתבה חשובה שעבדו לה רבות" WTF??? או שהם שואלים אותי שאלות מעצבנות, או שאלות שלא קשורות לתחום עיסוקי בכלל ואלי בפרט, או שהם משנים כל יומיים את דעתם, ואני צריכה לשכתב בהמשכים משפט דפוק במשך יומיים. או שהם שולחים אותי לחפש מספר טלפון של מישהי בתשע בערב כשאני כבר לא ליד מחשב, וכשאני משיגה אותו אחרי מאמצים רבים אז הם לא צריכים אותו יותר, תודה.

וכבר ראיתי את הסוף, וידעתי שאוטוטו יתפנה לי חלון ואני אוכל לחזור לשגרת עבודה שפויה, ואולי אצליח גם ללמוד. כפרות על הכסף, שבלאו הכי היה מצומצם מידי. העיקר בריאותי הנפשית.

אבל לללאאאאאאא, מסתבר שאני ממשיכה לשלב הבא, בלי שממש שאלו אותי. ועם המזל שלי, אני לא אצליח למצוא חלון הזדמנויות אפילו כדי לרוץ לעורך ולהגיד לו שאם הם לא מעלים לי את המשכורת ומייד הוא יכול לגרד לי בשושנית. אני, נמאס לי, אני.