טושה ונעה קפצו אתמול לקטנה, כמו שאומרים. מפה לשם טושה התחילה לקטר על החברים שאין לה, על הרגעים האלו של הבדידות בהם את יודעת שאין לך למי להתקשר כשאת מבואסת. "אבל טושה", הסברנו לה, "זה הכול בראש שלך, את פשוט בוחרת לא להתקשר אליהם, בגלל שאת בדאון". כי נו, אתם יודעים איך זה. "לא, אני לא אתקשר לרועי, הוא בטח עובד. לא, ענת לומדת. לאאא, שירה בטח עם חבר שלה עכשיו. נעה בטח עייפה. טוב, אז אני אשאר לי כאן לבד בחושך ואבכה כי אין לי חברים". כולנו עושים את זה בשלב כזה או אחר, וזו לגמרי הבחירה שלנו. זה בסדר להתבודד מידי פעם, אבל חשוב לזכור שזה מבחירה, ולא בגלל שאף אחד לא אוהב אותי. הרי אם המצב היה באמת דחוף, והיא היתה מתקשרת, כל אחד מהחברים שלה היה מפנה לה כמה דקות כדי לרומם את רוחה.

הבעיה היא הריגשי.

במהלך החיים אנחנו נתקלים בכל מיני אנשים שהופכים להיות חברים שלנו. אתמול גם עשינו רשימה. אני אישית תמיד בררתי חברים בקפידה. את נעה למשל, אני מכירה מהתיכון. זו היתה חברות אמיתית ממבט ראשון. אנחנו חברות כל כך הרבה שנים, ויחד עם זאת לקח לנו המון זמן להבין אחת את השניה. היו תקופות שרבנו המון, למען האמת, יש לנו זיכרונות משותפים מתקופות בהן לא דיברנו (זוכרת את הקטע עם פועה ודני? אה, לא דיברנו אז) יש תקופות בהן אני במעגל חברים הראשון שלה, יש תקופות בהן אני במעגל הרביעי, ואנחנו פשוט מבינות את זה, זורמות.

מהצבא יצאתי רק עם רוני ומור, ומור נשרה בדרך. עם החבר'ה ממוצקין, שהיו החברים הכי טובים שלי בתקופת התיכון אני לא מדברת כבר שנים, גם לא עם נטע, שהקשר איתה בא והלך גם אחרי הצבא. אפילו עם משה או ויקטור מהכיתה אני לא בקשר, למרות שפגשתי אותם השנה אחרי נתק ארוך. נורית שעבדה איתי בסלקום, שבע מהבלוגים, אפי מהפורום, ברק בלי היד, אביבה שהתחתנה, אירית הפקצה, ליאת הבהמה, ורותם, שהערצתי את כפות רגליו מבוקר ועד ערב. איפה כל האנשים האלו היום? לא רבתי עם אף אחד מהם, הקשר פשוט התנתק, התנדף. אולי יחזור יום אחד - זה גם משהו שקורה. המעגלים זזים.

אבל קורה לפעמים שאנחנו רבים עם חברים, שנחשבים טובים, ואז הקשר מתנתק והם נעלמים מחיינו, ואנחנו מרגישים את ה- רגשי. כמו טושה. אמרנו לה - אל תילחמי בזה, זה מצב טבעי. חברויות פורחות ונושרות כל הזמן, אנשים משתנים, דברים קורים. עם כמה שאני אוהבת את כל מי החברים שהיו לי אי פעם, אני לא חושבת לחזור לקשר איתם בכוח. אולי דרכנו יצטלבו יום אחד שוב, ואולי ייצא מזה משהו, ואולי לא. מה זה משנה, כל עוד יש לי את השתיים שלוש חברות ממש טובות (רוני, נעה וטושה) לא אכפת לי מי עוד יבוא. אני אשמח, זה מעשיר את החיים, אבל דווקא בגלל התחלופה.

מים זורמים לא מסריחים.

וכך ישבנו כל הערב והעלנו זיכרונות, בעיקר אני ונעה. איך נפגשנו, איך פגשנו את רותם והעניינים התגלגלו מאז. סיפרתי לטושה בפעם הראשונה על קרלוס, החבר הראשון שלי. היה כל כך מוזר להיזכר בזה, לא דיברתי עליו כבר שנים, בגלל הטראומה הנוראית (שהרי הוא מת, וזה) ופתאום הכול צף לי בחזרה. במשך שנים הזיכרונות ממנו היו עמומים משהו. שנים ניסיתי לשכוח אותו, ועכשיו אני מתבאסת, כי עשיתי עבודה ממש טובה. אני זוכרת סצנות מסויימות בבירור מאוד, אבל כל השאר מטושטש ומעורבב. ועכשיו אני מתגעגעת לתקופה של המוציקינים, ולתקופה שהייתי מבריזה מבית ספר ונוסעת לברק, והיינו מתגפפים כל היום ונשבעים לא להזדיין כי זה יהרוס את הקשר ביננו, ואז כמובן, מזדיינים עד שעולה עשן ואני מפספסת את הרכבת האחרונה. ורותם, שהיינו מדברים חמש פעמים ביום, והייתי מתקשרת אליו כדי לשאול מה זה קקפוניה. הייתי מאוהבת בו עד מעל הראש, אבל לא הצלחנו להיות חברים. ניקיתי לו את הבית, הכנתי לו אוכל, אבל הוא החליט שהוא הומו. לקח לי זמן לקבל את זה, אבל למדתי. שידכתי לו את משה, ואז הם היו חברים תשעה חודשים. אני זוכרת את היום שהם נפרדו, ומשה בא אלי בדיוק כשדיברתי עם רותם ובכה לי על הכתף.

אף פעם אי אפשר לדעת מי יישאר.

ואלו החברות שיש לי היום:

"את נורמאלית לגמרי, חוץ מזה שאת קצת דפוקה" (משל לחיים)

(ותראו איזה יופי התמונה בפוסט למטה)