או שאני תקועה באיזו תקופה שכלום לא זז בה, או שיש rush עצבני שסוחף אותי לכל הכיוונים. כרגע, אגב, אני לא כאן ולא שם. איפשהוא באמצע. בכל מקרה לא אכפת לי, העיקר שאני חיה.

לפעמים יש לי תחושה קשה שמשהו נוראי עומד לקרות עוד דקה. לפעמים אני עוברת כביש וחושבת לעצמי - אלוהים, יכולתי למות עכשיו! או שאני קולטת את השעון מתחלף מ23:22 ל- 23:23 ואומרת לעצמי - אני הולכת למות! לפעמים לא רק אני הולכת למות, לפעמים אני מרגישה שכל האנושות עומדת להיעלם בשניה, בגלל איזה טיל או חייזר או וואטאבר. זה נשמע קצת דפוק, אני יודעת, אני קצת דפוקה. אולי זה בגלל שקראתי יותר מידי סיפורים משונים בימי חיי, ומאז, כל פעם שנופל לי הכרטיס אדי מהארנק אני בטוחה שזה סימן משמיים לכך שאני עומדת להידרס, או משהו.

אבל אם יש משהו יותר מפחיד מלהרגיש את המוות קרב, זה לא להבין מה את מרגישה. אני יושבת על המיטה ותוהה: אני רוצה לקרוא ספר? עיתון? לשחק בסלולרי? לראות סרט? לעשות קקי? לדבר עם רוני? לפגוש את טושה? ללכת לג'ו? כן לא כן לא אין לי מושג מה אני רוצה, אבל המוח שלי עובד פול גז בניוטרל. עד שאני מחליטה מה אני רוצה, אני כבר לא רוצה אותו. עד שמשהו קורה - אני כבר עצבנית מלהינות ממנו. כך או כך, יצאתי מפגרת.

ואני עובדת בבית של אמא שלי, אתם כבר יודעים. זה המשרד שלי. כשאני עובדת גם היא עובדת, וכשהיא חוזרת אני עפה הביתה וכך מתחיל היום. לפעמים אני צריכה לעבוד גם בשישישבת, ואז זו צרה צרורה של ממש. ביום שישי ישבתי על המחשב והייתי בלחץ של לו"ז ושל מוזה, ובנתיים אמא שלי מוציאה שקיות מהבוידם ושואלת אותי לאן כל דבר הולך. וסבתא שלי, הסנילית, עומדת מעלי ומלטפת לי את השיער ומצייצת "אני לא מפריעה, נכון?" והשכנה טובה פותחת את הדלת ואומרת לי - "כפרה שלי, בואי תאכלי אורז שלי בשבילך הכנתי" ואני אומרת לה - "לא תודה טובה, אכלתי כבר (שזה נכון) והיא עונה לי - "למה כפרה? בואי בואי, יצא טעים" ואני אומרת - לא תודה טובה, אני צריכה לעבוד. והיא ממשיכה לעמוד בדלת ולעשות לי נשיקות ותנועות של בואי בואי, ואז אני קמה וניגשת לדלת ואומרת לה - עופי לי מהעניים כבר זקנה מטורפת! האורז שלך מעניין לי את הכוס!" ודוחפת אותה החוצה וטורקת את הדלת.

סתם. לא באמת.

אז אני חייבת למצוא לי דירה בתל אביב, עם מחשב ואינטרנט. חייבת לברוח מפה כמה שיותר רחוק לפני שאני אמות או אשתגע או שניהם ביחד ובדרך אני עשויה לרצוח כל מיני חפים מפשע. ועד שזה יקרה אני אשב פה ואמצוץ את סוכריית התרנגול שג'ו הביא לי מיוון ואחשוב לעצמי איך זה יכול להיות שלמישהי אני לא מכירה באמת אכפת ממני. דברים כאלו הורסים אותי כל פעם מחדש.