הכול התחיל ביום שישי בבוקר, אבל בעצם הכול התחיל איפשהוא באמצע השבוע, עם העורכת החדשה שלי. ובעצם הכול התחיל שבוע שעבר, כשהעורך שלי עזב והשאיר אותי לבד במערכה. כתבתי על זה כבר אז אני לא אחזור שנית וחוץ מזה, כמה אפשר לקטר ומה זה משנה. הייתי עצבנית ומדוכאת כל השבוע וככה זה, זה מה שקורה. ניסיתי להחניק הכול פנימה כי זו לא אשמתו של אף אחד, אבל אין לי כוח. אני טיפוס עצבני מטבעי, ולהתנהג נורמלי סוחט ממני הרבה כוחות. אם רק יכולתי, הייתי שוכבת במיטה בחושך ושומעת שירי דיכאון בריפיט ושוברת צלחות וחותכת את הידיים. אבל אני לא עושה את זה כי אני בתקופה השפויה שלי, וכשאת בתקופה השפויה שלך את צריכה למצוא דרכים אחרות להתמודד עם הכעס.

אין לי מושג איך עושים את זה.

ובלילה של יום חמישי חטפתי התקף נדודי שינה וקראתי ספר בסלון של ג'ו ופיצלתי שערות ועישנתי סיגריות עד חמש בבוקר ואז חזרתי למיטה לבהות בחושך המתחלף ובסוף נרדמתי.

וביום שישי רבנו.

רבנו כי הייתי מגעילה. כי כשאני עצבנית אני מכשפה לא קטנה וקשה לסבול אותי. אני זועפת, ככה הוא אמר, ואי אפשר לדבר איתי. וחוץ מזה הריח של הצ'ולנט עשה לי בחילה ולא היה לי כוח לכלום. והוא מצידו, לא רצה לדבר על מה שמעצבן אותי כדי לא לעצבן אותי, ואני התעצבנתי כי לא היה לי זין לענייני דיומה. אני בתוך השיריון היפה והסרטני שלי, זו ההגנה שלי מפני כל העולם. ומי שנוגע פוגע, ומי שפוגע נרצח על המקום.

וכשעמדתי בדלת הוא אמר - אז אם את רוצה שאני אתרחק, רק תגידי. אז אמרתי לו - תתרחק. והלכתי. ישבתי בחדר מדרגות והתייפחתי נורא, כי אני תמיד מרחיקה ממני את מי שאני אוהבת כשאני פגיעה, כי כשאני פגיעה אני פוגעת, ולכן אני מעדיפה לפגוע בעצמי. ובעצם נורא רציתי שהוא ירדוף אחרי ויחבק אותי. אבל איך הוא אמור לדעת?

הייתי אמורה לנסוע לתל אביב לקנות לנעה את המתנה שלה ליום הולדת, אבל לא יכולתי. רצתי הביתה לבכות בחושך, ורק אחרי שעה הצלחתי להירגע, להוציא את האף למכולת ולקנות נייר טואלט, ואז נסעתי לתל אביב. קניתי לנעה הילר, זאת אומרת, אחד כזה שיקרא לה בכף היד, יאבחן לה את הצ'אקרות ויעשה לה טיפול באבנים אינדיאניות. ישבתי אצלו חצי שעה, באמת אדם נעים, עם ידיים גדולות, ואת ההילה שלו אפילו אני הצלחתי לראות. כל הבית היה עפוף הילה אחת גדולה. הוא קרא לי בידיים, ובין היתר אמר שאני מקובעת, שהמקום הבטוח שלי, שאני מגינה עליו כל כך טוב, הוא לא המקום הנכון. אבל בגלל שאני פוחדת לעזוב אותו, ומקובעת עליו וזה, אז אני בעצם סוגרת את עצמי לכל העולם. וואלה.

ידעתי שלא הייתי צריכה להגיע אליו כמו שאני. לא הולכים למטפל בהילינג עם דיכאון, כמו שלא הולכים לגניקולוג עם תחתונים מלוכלכות. ובסוף יצאתי משם בתחושה שכל מה שהגעתי אליו הוא לא בסדר. כל מה שחשבתי שנכון הוא טעות. המקום הבטוח שלי הוא לא המקום הנכון. ועכשיו עוד פעם בא לי לבכות.

רק אחרי שעות ג'ו שלח SMS, אם אני הולכת למסיבה של נעה. זה נחמד. לא מה שלומך או רוצה לדבר או כאלה. את הולכת למסיבה של נעה? רוצה ללכת ביחד? אמרתי לו - אני אצל טושה, ואנחנו כבר נלך ביחד. מה שלא היה שקר. לא, אני לא ברוגז איתך, עניתי לו, אבל אולי בעצם אני כן?

כשהגענו למסיבה, שהיתה אצל נעה בבית, כבר היו שם כל מיני אנשים, וגם ג'ו. לראות אותו.. זה היה כמו לפגוש את האקס שלך, יומיים אחרי שנפרדת ממנו. אמרנו שלום יפה וישבנו אחד ליד השני ולא דיברנו או החלפנו מבטים. ככה עבר רוב הערב עד שלנעה נמאס והיא לקחה אותי למטבח לשתות קפה, אתם יודעים.

גם רווית הצטרפה אחרי כמה דקות וככה עמדנו במטבח הקטן והעמוס אוכל ושקיות מאנצ'יס ודיברנו על יחסים וכאלה. בדרך כלל זו אני שעושה שיחות עידוד ולחברות שלי, וברגע האמת מסתבר לי שאני לא יודעת כלום, או לא מסוגלת ליישם את העצות של עצמי. אבל הייתי כל כך בטוחה איתן, שפחדתי לצאת מהמטבח אפילו לקחת סיגריה. אז בסוף הוא נכנס, כאילו בשביל כלום. ועוד כל מיני אנשים נכנסו, עד שנעה העיפה את כולם, השאירה אותנו לבד וסגרה עלינו את הדלת.

כעסתי עליו, על זה שהוא כועס עלי כשאני במצב הכי רגיש שלי. על זה שהוא בורח ממני כשאני מפחידה בעיקר את עצמי. על זה שהוא מקשיב רק למילים הזועפות שלי ולא למה שאני מנסה להגיד באמת. והוא כעס עלי, שאני לא מדברת, ואם אני כבר מדברת זה כולל טונה של ציניות ורוע. שאני מתחפרת בתוך עצמי ולא אומרת מה אני רוצה.

בסוף הכול מתהפך, אתם יודעים. זה מתחיל בהאשמות וצעקות, ממשיך במשפטים של טלנובלות ונגמר בחיבוקים ארוכים.

אני יודעת שאני מכשפה, אמרתי לו, אבל אני לא שולטת בזה, קשה לי. אני עייפה מלהילחם עם עצמי וכואב לי שאתה בורח, כשבעצם אתה היחיד שיכול להרגיע את המכשפה הזו. היא רק מחכה שמישהו ירגיע אותה.

ואחר כך הכול נהיה הרבה יותר קל.

המסיבה היתה נהדרת, המון חשיש, חבר'ה טובים וגם כאלו שלא אכפת לי מהם בשיט. מישהי הביאה בלוני הליום, לקחנו מהם שאכטות בתורות והיה קטעים. טושה הכי הצחיקה כששרה שירים ברוסית עם ראות מלאות בהליום, נעה לבשה כובע כחול עם פונפון וקשרנו אליו בלונים. אבל בגלל שהיייתי בדאון לא הבאתי מצלמה, מפגרת.

אני כזו אישה, והוא כזה גבר. אבל מזל שיש ביננו דיבור, למרות שהוא מהול בקשרים בתקשורת.

אני באמת אלך להילר הזה ואעשה אצלו איזון צ'אקרות או איך שלא קוראים לזה. הרבה זמן לא עשיתי משהו שעשוי לפתח אצלי מודעות.

פחדנות פאסיבית, אגרסיה סנילית. הגיברת חייבת להירגע.