אתמול ארזתי וכעסתי על עצמי, שהבאתי כל כך הרבה ג'אנק לדירה. אפשר לחשוב שהייתי נשארת שם עד שהילדים שלי היו מתגייסים. מילא הפיצ'פקייס במגירות, אותם הצלחתי לדחוס לקרטון וחצי, אבל המטבח! אלוהים! אפשר לחשוב שאני מבשלת או משהו, סירים, מחבתות, פינג'ן אחד עייף, יותר מידי צלחות, וכוסות שעדיין לא החלטתי אם לזרוק או לא. בהתחשב בעובדה שברעב הכי כבד שלי בכלל הזמנתי סיני, אין לי מושג מה עבר לי בראש.

אבל גם את זה סיימתי.

ג'ו וטושה הגיעו כמעט ביחד, סיימנו את ההעמסה לרכבים די מהר. הסובארו סחבה כמעט הכול, הסוזוקי רק את המערכת סטריאו. ואז הלכנו לראות דירה, אבל היא היתה גדולה מידי. אז נסענו לאמא שלי, ובעשרים דקות העלנו את כל הג'אנק המאורגז שלי שלוש קומות, ואז הלכנו לג'ו ושתינו פנטזיה, שיהיה.

היום בבוקר המשכתי לארוז. הפעם בגדים. והיות ונגמרו לי הארגזים, הייתי צריכה להכניס את כל הארון לשקיות. זבל. שקית זבל אחת לצעיפים, שקית זבל אחת לחגורות ותיקים, שקית וחצי אחת לנעליים, ועוד מגוון שקיות לסדינים, כביסה, ומגבות. נעה באה לעזור, נשמה טובה. וגם ישבנו על קפה בחוץ, עד שירד עלינו גשם. אפילו סברס הופיע, מותש ממרתון זיונים של שלושה ימים, ורזה כמו שמעולם לא היה. בא, קיבל ליטופים (כמעט בכיתי מהתרגשות, כל כך דאגתי לו!) אכל משהו ומייד נעלם. כמה אפשר לזיין, תגידו לי, כ-מ-ה?!?

שיהיה בריא.

העמסנו את השקיות, הדיוידי והארנבת בנעה-מוביל, הווה אומר הסיטרואן המיתולוגית של נעה, ונסענו אלי. שתי נגלות וזהו, ועכשיו החיים שלי נראים ככה:

ויש גם שאריות במקלחת ובמטבח.

עצוב לי נורא, אבל אני בסדר, לא מתפרקת או משהו. אם היה לי זמן בטח הייתי בוכה, אבל במקום זה אני צריכה לעבוד.

צ'או מוקטעה, אני עוד אחזור לקחת את הוילונות והנייר טואלט (והשידה והשולחן והשמיכה שהשארתי לסברס)