יש לי בעיה עם צבעים. אני חוששת שירשתי את העיוורון צבעים של אבא שלי אבל עם טוויסט - יש גוונים שאני פשוט לא רואה את ההבדל בינהם. המורה שלי לגאוגרפיה גילתה את זה באיזה מבחן, כשהייתי צריכה לסווג את גובה ההרים לפי טבלת הצבעים, וניגשתי אליה להחליף את הדף כי הדפיסו לי את אותו הצבע בכל הריבועים. נעה כבר משנים עושה לי מבחנים ראנדומלית- איזה צבע זה? ירוק בקבוק. איזה צבע זה? ירוק בקבוק. ואיזה צבע זה? ירוק בקבוק. לא נכון! זה ירוק זית! מה את רוצה ממני, אישה? ודרך אגב, כשזה עובר את סקאלת הירוקים הכהים, זה מגיע לחום, וסקאלת החומים הבהירים נגמרת בכתום, וכפועל יוצא מזה, אני מאוד צריכה להיזהר במה שאני לובשת, ומאוד יכול להיות שאני הבחורה היחידה באיזור המרכז שמסתובבת עם שילובים מוזרים של ירוק וורוד, או כתום ותכלת בלי להרגיש לא בנוח עם זה.

ואני באמת, אבל באמת לא פרחה.

וגם לא משוגעת.

אבל עם השנים למדתי, ואני קונה רק בגדים בצבעים שאני יודעת מה הם. אם למשל אני רואה על המדף שתי ערמות של סריגים, ושתיהן בצבע סגול, אני יוצאת מנקודת הנחה שאחת מהן היא לא סגול, אלא גוון כלשהוא של משהו אחר. אבל רק כדי להיות בטוחה אני לא הולכת לעשות קניות לבד. אבל איכשהוא תמיד יוצא שהבגדים הירוקים שלי הם ירוק-חאקי (בניגוד מוחלט לירוק בקבוק או ירוק זית או ירוק דשא) והכחולים הם תמיד תכלת, לא יודעת למה. הכחולים-כהים תמיד נראים לי או שחורים או סגולים. ועם אדום אני בכלל לא מתעסקת, כי אין לי תקשורת עם הצבע הזה. אני נורא רוצה תיק אדום אבל מפחדת.

ובלי שום קשר, כשנכנסתי לקניון היום כדי לקנות משהו לצילומים מחר, נהיה לי עצוב פתאום. הרי לא משנה מה אני אלבש בסופו של דבר, זה יהיה משהו שנקנה בקניון. לא חיפשתי אחריו בין דוכנים, לא התמקחתי על המחיר, ולא לקחתי מספר פריטים מעפנים ושילבתי אותם בסגנון הפריק-אלגנט. הרי זה מה שאני אוהבת ומעריכה בתרבות השופינג - המציאות, היציאות, וההוזלות. אבל אין מה לעשות, טלוויזיה זה טלוויזיה, ואני גם סובלת מקוצר זמן. אז נאלצתי לקנות בקניון ג'אנק פאשין (על משקל גאנק פוד). יצא דווקא לא רע, אבל אני בספק אם יצא לי ללבוש את הפריטים האלו יותר מפעם אחת.

קניתי ג'ינס אחד במנגו, אבל רק בגלל שהוא עלה 99 ש"ח וישב עלי מצויין ואמא שלי לחצה עלי שכל הג'ינסים שלי מגעילים, ולא ירשו לי להופיע איתם בטלוויזיה. נעלבתי, נבהלתי, קניתי. אחר כך נכנסתי לחנות ליד, דיזל או לי קופר או משהו כזה, וקניתי גופיה שחורה עם תחרה קטנה ולקחתי גם סריגון שקושרים אותו, בסגול כמו שקפטן ג'ק המליצה לי. אם היא לא היתה ממליצה, אני לא יודעת מה הייתי עושה. כל הבגדים כל כך משעממים שם, שזה פשוט נורא. אינפלציה של צבעים זוהרים, וכמובן, הוורוד השולט. בסדר, ורוד, בסדר. בקיץ לבשתי ורוד פה ושם, אני מודה. אבל ורוד עמוק, לא זרחני. ובגדים חורפים בצבא ורוד לא מקובלים עלי. אין לי ריספקט לבנות שלובשות סריגים וורודים, זה פשוט מגוחך.

הבעיה עם הפריטים ששוכבים בארון הבגדים שלי היא, שאף פעם אני לא יכולה לדעת מה יצא לי משם. יש אומנם כמה שילובים שהם בייסיק, אבל כזכור, אני סנילית, וכשהם חוזרים מהכביסה כבר אין לי מושג מה לעשות איתם. למשל המכנס הזה עם הפסים שהלך מצויין עם הקרדיגן הירוק, אבל היה עוד פרמטר בנוסחה הזו - מה הוא היה, לכל הרוחות? או הטוניקת צמר עם החתולים בשילוב חולצת V לבנה. השאלה היא - איפה החולצה V הלבנה הזו? ואיפה הג'ינס עם השפשוף האדום שמתאים לחתולים? דווקא כשאני צריכה אותו הוא נעלם. בגלל זה אני תמיד מוצאת את עצמי בוהה בערמת הבגדים שמגובבת בתוך הארון או זרוקה על המיטה, ומיללת שאין לי מה ללבוש, וג'ו מתעצבן.

כן, אני מנסה לסדר את הארון שלי מידי פעם, אבל אחרי יומיים הוא שוב מתבלגן אז מה הטעם.

ואת רוב הבגדים שלי אני אוהבת, באמת. עם השנים למדתי לקנות בגדים שיחזיקו מעמד יותר מעונה אחת ועל זה אני גאה. הבעיה היא רק אם אני משמינה, אבל בואו לא ניכנס לזה. העניין הוא שאם ישאלו אותי מה הסגנון שלי, אין לי מושג מה לומר. נוי נוי אמרה לי אז, כשנפגשנו, שאני נראית כמו סטודנטית לאומנות או משהו. צחקתי. וגם אם זה נכון, בכל יום אחר אני נראית כמו משהו אחר לגמרי. השאלה היא מה?

אולי זו הבעיה שלי בחיים. אין לי מושג איך אני נראית לאנשים מבחוץ.