שתיים בצהריים, יום שישי בשיאו. אני מסתובבת על הגג שלנו, החדש, ובונה תוכנית פעולה מהירה - אני אארגן ישיבת ועד, אדבר על ליבם של השכנים הנחמדים, ותוך חודש-חודשיים ננקה את הגג ונקים עליו מבחר פינות זולות למבוגרים, צעירים וטף. פה תהיה מיטת שיזוף, שם אני אשים עציצים. המון עציצים אני אשים, וגם אשים להם פתק עם שם, כדי שלא יגנבו לי. אני תוהה אם התחלתי להתחרפן או מה. מהגג רואים את כל הרחוב, אז אני רואה את נעה באה עם בורקסים ושתיה. יושבות על המעקה, משקיפות על הרחוב, אני היסטרית כי זה גבוה, ונעה מנסה לשכנע אותי לנשום עמוק ולהסתכל סביב. היא מצליחה לקרוא איזה שלט בקצה הרחוב. גם אני, אבל רק אם אני מצמצמת עיניים ומטה את הראש שמאלה. נעה מספרת לי שהיא אומנם לא צריכה משקפיים, אבל יש לה בעיה בפוקוס. אם היא מסתכלת רחוק, ואז עלי, אז היא תראה אותי מטושטש.

-אולי זה צילינדר?

- מה את חושבת, שלא הלכתי לבדוק את זה? חמש שעות חקרו לי את העין. זו פשוט בעיה של שרירים, אני צריכה לעשות תרגילים כדי לחזק אותם.

- ותגידי מה, עוד לא דיברת עם הפסיכולוגית שלך על זה?

- לא, למה?

-כי באנלוגיה מופלאה לחיים, כל פעם שמשהו משתנה לך את מאבדת את הפוקוס ונכנסת להיסטריה. כשאת מאבדת פוקוס בעיניים את לא היסטרית, כי את יודעת שככה זה. את צריכה לאמץ את הגישה הזו גם לחיים עצמם.

ואז נכנסה לצומת סמיטריילר ענקית, והבנו שטושה הגיעה עם המובילים.

זה לא לקח לנו הרבה זמן להעלות את הכול. אבל גם חצי שעה של עליה לקומה רביעית עם דברים כבדים ביד, ואז לרדת, ואז לעלות עוד פעם, יכולה להתיש בן אדם. מייד אחר כך נעה היתה צריכה ללכת, ואני וטושה פתחנו את התריסים במרפסת, עישנו ג'וינט עצבני ותהינו מה זה העץ הענק הזה בגינה. ואז היתה צפירה. בהתחלה נבהלתי, אבל אז הבנתי שזו הצפירה של שבת. אף פעם לא שמעתי את הצפירה של שבת, לא ידעתי שזה ישרה עלי תחושה כזו של שלווה. אבל בעצם, הייתי שלווה כל היום.

טושה לא היתה שלווה בכלל. למרות שהיא כבר עברה 10 דירות בחייה הקצרים, היא עדיין לוקחת את זה קשה. אני לא מבינה מה יש להילחץ כשמעבירים דירה. מעבירים, מסדרים, בודקים מה עוד אפשר לעשות, וזהו. אז נכון שעוד לא סיימו לתקן לנו את המים, ונכון שעדיין אין לנו שידות ועוד כל מיני רהיטים, אבל אז מה? זה לא קורה ביום אחד. טושה הסתובבה בבית אחוזת אמוק, ואני רק ניסיתי להרגיע אותה שיהיה בסדר. בטח שיהיה,  אפשר להרגיש את הרוח החיובית נושבת בכל הבית.

אחר כך עשינו קצת דומינו רהיטים. את המיטה במרפסת הוצאנו לגג, לא לפני שנתקענו איתה במשקוף של הדלת והתחלנו לקפוץ עליה בעצבים כדי לפרקה. את הספה הגדולה הוצאנו למרפסת, הכנסנו את המיטה של טושה לחדר, הזזנו את השידה הגדולה ושמנו עליה את הטלוויזיה. את החדר בלאגן מילאנו בבלאגן, ואת הספות הקטנות פיזרנו, אחת אצל טושה, אחת אצלי. 

אז, יש לנו גז אבל אין לנו קומקום. אמא שלי תביא לנו טוסטר אובן, סבתא שלי תורמת מקרר, ולי יש המון כלי מטבח ארוזים, בבית של הסבתא. באופן דחוף אנחנו צריכות לקנות טפטים לארונות, בהזדמנות נביא גם שולחן. צריך להביא וילון למקלחת ושטיחון, ומדפים לדוש, כאלו ששמים עליהם שמפואים, וכמובן שתי ארוניות קטנות. אחת עם מראה, אחת מתחת לכיור. בשירותים אני רוצה מדף לעיתונים,אחרת חיי אינם חיים. טושה צריכה ארון ושידה ומדפים. אני צריכה מיטה ושידה ומדפים. החדר בלאגן יהיה חדר מחשב, אבל זה עוד רחוק.

איזה מזל שבדיוק יש סייל באיקאה.

ובערב פתחנו ג'וינטיאדה במרפסת ובאו מלא אנשים. מלא אנשים זאת אומרת רוי וע' וזוקיני ונעה כמובן. רוי הסתובב בבית כמו ההומו השישי ב"טאצ' עליז לסטרייט שיעיז", ואמר שהדירה מהממת. כולם אומרים שהדירה מהממת, אפילו המובילים. איטס א קיפר. אחר כך רוי וע' דיברו על אוכל ועל פלוצים, ואז הם הלכו. נשארנו לשחק טריוויה עד ארבע בבוקר, ואז חזרנו אלי, הרוסים מעייפות.

וגילינו שהדוד התפוצץ ואין מים חמים.

וכל היום הייתי במצב רוח טוב, נעה היתה במצב רוח, וטושה היתה שבר כלי. בערב כולם היו במצב רוח טוב ואני הייתי עייפה וצומי.

אבל לא נורא, היום הולכים לנקות.

ניקיונות עושים לי טוב.