כל הלילה חלמתי שאבא שלי מת, ואז התעוררתי לבוקר בלי אפרים קישון. אני לא מאמינה, על זה, פשוט לא מאמינה. מכל אנשי התרבות שמתו בשנה האחרונה, קישון הוא היחיד שבאמת אכפת לי ממנו. אהבתי אותו בצורה מיידית, מהסיפור הראשון שקראתי, שאם אני לא טועה, היה האגדה על השניצלים של ציון. אחר כך קראתי עוד, אבא שלי סימן לי בספר איזה סיפורים מתאימים לי, כי הייתי רק בת תשע או שמונה, וסאטירות פוליטיות לא התאימו לי כל כך.

אני קוראת כבר שנים את פרטאציה אהובתי, הכל-בו, ספר משפחתי וספר המסעות. אני קוראת אותם כשאני בין ספרים, או כשאני בשירותים, או כשאני אוכלת. אחרי שכבר קראתי אותם מהסוף להתחלה כל כך הרבה פעמים, אני מרגישה כאילו אני מכירה אותו. אפרים הבן אדם, השקפת העולם שלו, הדרך שבה הוא מפגין רגשות או מחניק אותם, השאננות שלו, לפעמים במקומות הלא נכונים. הוא כמו דוד כזה, שהיכרתי פעם ולא פגשתי כבר שנים.

והוא היה היחיד שבאמת רציתי לפגוש, לדבר איתו, לשאול אותו מה השתנה בו מאז, ולצחוק איתו על סיפורים שהוא כתב פעם. להגיד לו שלפעמים אני כותבת ייי במקום יהיה, וגרוע מזה. ואני עדיין לא יודעת בדיוק מה זה פרטאצ'י, אבל המילה עצמה מצחיקה אותי. ושאני מסוגלת לקרוא את 'עוזרת חדש' או 'קשר עם הבית' שישים פעם רצוף. ואני יודעת שג'ו התאהב בי אחרי שהקראתי לו את פתיל רוזט, למרות שכל הזמן חטפתי התקפות צחוק באמצע, ומאז כל הזמן זה "קוצי מוצי, רוצה ארבע". וכשאני רוצה להצחיק את אבא שלי, אני אומרת לו לבחוש, או "מה יש?". וכשאני מרגישה אובססיבית, מתפתחת בי הָמַרֶת. וכשקורה משהו מצחיק, אני אומרת - זה בשבילו! (כלומר, בשביל הבלוג) וכל פעם שאני נוסעת לחו"ל, אני לוקחת איתי את ספר המסעות. שייי.

באמת אהבתי אותו, זה לא פייר. את כל הטובים לוקחים, ואין שום סימן או רמז לתחליף מוצלח.