יש אנשים שמקטרים כדרך חיים. נעה מקטרת כל הזמן. על זה שכואב לה הגב או על זה שהיא עייפה או על זה שהיא חולה. והיא תמיד עייפה ותמיד חולה ותמיד כואב לה הגב. וזה קצת מעצבן אותי כי מה את רוצה שנעשה אחרי שאת שוטחת בפנינו את התחלואים שלך? לעזור אין לנו איך, להתרוצץ סביבך ולהגיד "מסכנה מסכנה" זה כבר לא רלוונטי, כי כמה אפשר לרחם על מישהו שבאופן קבוע חורק אצלו משהו? ורק להקשיב לה בזמן שהיא מתלוננת ולשתוק או להנהן זה מעצבן אותה והיא נהיית רגשי, וזה רק מעלה את רמת הקיטורים ואנחנו נכנסנות ללופ שאי אפשר לצאת ממנו.

טושה מקטרת כשהיא מרגישה תקועה ועצבנית, ואז אני מנסה להציע לה פיתרונות או להרגיע אותה והיא לא מוכנה לשמוע כי היא כבר בשוונג של לקטר. זה בסדר ודי הגיוני, כל עוד זה עובר. אם זה לא עובר אז היא סתם נשארת מקוטרת ושום דבר לא זז ואז היא מקטרת יותר ואז כבר נמאס לי לחשוב איך אפשר לעזור לה. מי שבוחר לקטר אז שיקטר, אני מחוץ לתחרות הזו.

אני באמת מחוץ לתחרות הזו. אני לא מקטרת כשכואב לי משהו, כי אין טעם לבכות על כאב גב או כאב בטן או כאב ראש. תקחי כדור, תשתי מים או תתמתחי וזה יעבור. ואני לא מקטרת על ביאוס, מקסימום על מזל נאחס. ובכל מקרה אני מאמינה שיש הפרדה בין לדבר על הרגשות שלך או לספר איך עבר עליך היום לבין סתם לקטר.

לא שאסור לקטר, אבל היות ואין טעם לקטר, כי זה לא פותר כלום, כדאי לשמור את הוצאת הקיטור לרגעים בהם אין שום דבר אחר לעשות.

והדבר היחיד שאני מקטרת עליו בעוז זו גזרתי המתרחבת. אבל  כבר הרבה זמן לא עשיתי את זה, פשוט בגלל שרזיתי.

ועכשיו אין לי על מה לקטר כי כמעט כל הבגדים שלי עולים עלי וחלקם גם יושבים עלי טוב.

אז מה נשאר?

ואולי אני כן מקטרת ולא יודעת את זה?

אבל זה עניין של השקפה.

בלבלתי את עצמי לרגע.

תטעו אותי אם אני צודקת.