אני צריכה להפסיק עם זה כבר. מותר לי להגיד חרא כששואלים אותי מה שלומי. מותר לי, כשאחרים מספרים כמה רע להם, להוציא החוצה גם את הרעל שלי. זו לא תחרות, זה פורקן. רק עכשיו אני מבינה.

אבל מה הטעם להגיד שרע לי? אם ינסו לברר למה רע לי אני לא אדע להסביר. רע לי כי רע לי, כי זה מדכא אותי שרע לי, מייאש אותי שאני לא מצליחה לצאת מזה, ממרמר אותי לדעת שאף אחד לא יבין אותי לעולם. שאני לא מצליחה לטפל בעצמי.

הבטחתי לעצמי להיות אופטימית, לתת את המקסימום, לזרום ולא להיסחף, לא לדחות, להיות פתוחה וחייכנית, אנרגטית ולא עצבנית, רחמנית, נדבנית, ילדה טובה 24 שעות ביממה. הבטחתי את זה לעצמי, נשבעתי שיהיה בסדר, והצלחתי - היה לי כל כך טוב, היה לי המון כוח, היתה לי אמונה.

היתה לי, באמת. תפסתי אותה בכף ידי והציף אותי אור. החזקתי את האמונה הזו חזק בתוך אגרוף קמוץ, וסיפרתי לכולם, ולעצמי, איזה כיף זה. ואז, כמעט שנתיים אחרי, פתחתי את האגרוף ולא היה שם כלום.

כלום.

ואני רוצה לדעת למה, ואני רוצה לדעת מה לעשות עכשיו, ואני רוצה לדעת מי אני ולאן אני אלך מכאן.

השקר היה שקיבלתי את עצמי כמו שאני, השקר היה לנסות להשתפר.  

אז למה היה לי כל כך טוב, זה גם היה שקר?

ואם כל האמונה שלי היא שקר, מה אני אמורה לעשות עכשיו?

אמרתי אתמול לג'ו - אני אתקן. כמו רובוט, אני אעשה את מה שצריך, ואני אתקן. אין לי כוח להיות מקולקלת, אבל גם אין לי כוח להיות חזקה. נמאס לי להיות חולה בלי תסמינים חיצונים. אם היה לי סרטן לפחות היו מרחמים עלי קצת, אבל אם יש לי התפרצויות כועסים עלי. אני כועסת על עצמי, ואין רחמים, ואין מחילה, ואני ילדה רעה.

ואם כל החיים שלי אני אהיה חולה, ולא אצליח לתקן את זה?

לא לקבל ולא להשתפר

פשוט להיות בדיכאון וזהו.

כשהייתי חותכת לעצמי את הידיים לפחות הרגשתי משהו.

היום אני לא מרגישה כלום חוץ מצורך לבכות כל הזמן

אבל אני לא מצליחה.