אז כפי שסיכמנו, אני בדיכאון. וכידוע, כדי לצאת מדיכאון, צריך לעשות משהו. הבעיה היא, שלא משנה עד כמה התפוקה שלי בעבודה טובה - זה לא באמת מזיז לי. וחבל, זה מעצבן. פעם, אם הייתי עושה יותר משתי כתבות מצב הרוח שלי היה עולה פלאים, היום, במקרה הטוב אני מתעצבנת שיש לי הרבה עבודה.

אז צריך לעשות משהו אחרי העבודה, כדי שיהיה קלוזר ליום והתחלה של ערב, או משהו. הפרדה בין השיגרה למנוחה.

טוב.

אז שתדעו לכם, שכבר ביום שישי התקשרתי לקבוע תור אצל רופא שיניים, שזה עבורי התייעלות מדרגה ראשונה. אני לא סובלת רופאי שיניים, זאת אומרת - אני בטוחה שהם אנשים נורא נחמדים, אבל לא אצלי בפה בבקשה. זה מטריד אותי, זה מפחיד אותי, וזה כואב לי. הפעם האחרונה שהייתי אצל רופ"ש הייתה לפני שנתיים וחצי, וגם אז זו היתה רופאת ילדים שהתעללה בי עם גז צחוק. אחר כך הלכתי עוד פעם אחת לאיזו רופאה עקב כאבים בלתי נסבלים, אבל זו היתה בסך הכול שן בינה. מאז הכול שקט.

אבל לפני שבועיים התחילה לכאוב לי הטוחנת מצד שמאל, וג'ו כל הזמן צעק עלי ללכת כבר לרופ"ש ואני כל הזמן בכיתי ש"איה כואב לי, איה". הוא ניסה להמליץ לי על רופא ברחוב נורדאו, אמרתי לו - הייתי אצלו, והוא לא סובל אותי כי נשכתי אותו וסטרתי לאסיסטיינטית. אז הוא אמר לי ללכת לקופת חולים, ואני פחדתי, כי קופת חולים זה מקום שחולים בו.

אבל ביום שישי אמרתי די. התקשרתי לקופת חולים כמו ילדה טובה, ומייד קבעתי תור לאתמול. אתמול הגעתי למרפאה היסטרית לגמרי וגם באיחור. נכנסתי לחדר עם הכסא הנורא לבנה לגמרי, ומייד אמר לי הרופא הנחמד - שירה גל, זה שם של טייסת F15. מייד חיבבתי אותו ומייד. הוא הציץ לי בפה ואמר - את צריכה לעשות ניקוי אבנית, אחרת לא יהיו לך שיניים. בעלך אולי יאהב את זה, אבל את פחות. אחר כך הוא נגע לי בשן והתחלתי לבכות, אז הוא קבע שיש לי דלקת חניכיים (????) וקבע לי שני תורים אצל שיננית, שאחד מהם זה בכלל חינם. YEY! הייתי אצל רופא שיניים וחזרתי בשלום. ג'ו היה מאוד גאה בי על הצעד הזה, וזה לא הכול.

באותה שיחה למוקד של הקופ"ח (כללית מושלם, אגב. אני מאוד מרוצה ולכן עושה פרסומת) נרשמתי גם לסדנת גמילה מעישון (כשיהיו 15 אנשים היא תיפתח) וביקשתי שישלחו לי את רשימת הפסיכולוגים שלהם. שלחו, עכשיו אני מחכה.

לאט לאט, הכול יהיה לי בסדר.

אחרי הרופ"ש הלכתי ברגל לעיר, זה היה רחוק. זו לא היתה הליכה כיפית כמו שאני אוהבת, כי דיכאון וזה. אבל הלכתי. אני לא מרגישה כלום, אבל עושה דברים שאני יודעת שפעם עשו לי טוב, רק לשם העשייה. כאן אסור לי להתייאש, אסור לי לאבד את הזה שלי. אז אני הולכת. הלכתי עד לשוק, משם לבנק, הבנק היה סגור, כמובן. אז הלכתי לדודי שמש, היה סגור, כמובן. הלכתי לזרוק את הסרט חזרה בוידאומט, ומשם הביתה. אכלתי משהו קטן, שטפתי כלים, ניקיתי את החול של החתולה ימח שמה, זרקתי 4 שקיות זבל שהתאספו במשך השישי שבת, והחלפתי סדינים תוך כדי ריקודי בטן אלכסונים ל"הפרח בגני" (גרסת הדאנס).

ואז אמא שלי באה.

הפולניה!

התלהבה מברוריה נורא. תבינו - בפעם האחרונה שהיא היתה אצלנו, עוד היינו בארגזים, מה שלא הפריע לה להגיד ש"נורא מבולגן פה!" ולהעביר אצבע לבדיקת אבק בכל מקום. גם עכשיו היא עשתה את זה, אבל כבר הייתי מוכנה. טוב, הבית באמת נראה יותר טוב, כל פעם אנחנו מוסיפים לו משהו קטן. ביום שישי רוני היתה אצלי בקטנה, ובאותה הזדמנות החזירה לי קצת כסף שהיתה חייבת לי, כך שיכולתי לקנות לי שטיחון חביב וחרוזים לכניסה.

אז הכול בסדר.

אני חייבת למצוא לי לעשות משהו גם היום, משהו פעיל, כדי להרגיש יעילה. אני יכולה ללכת לבנק, כמובן, אבל רוב הסיכויים שזה יעצבן אותי, אז אני לא יודעת.

אולי קודם כל אני אתחיל לעבוד, ונראה מה ייצא מזה .

אבל יש רק בעיה אחת - החתול כל הזמן נדבק לי לחולצה ויונק, ויונק, ויונק. הוא תמיד עושה את זה. זה חמוד אבל מעצבן. ואם אני מנסה להזיז אותו הוא נושך אותי.

דפקט.