אתם יודעים מה, לריב עם החבר על הבוקר, ואז ליפול על יום מלא עבודה זה דווקא חיובי. הייתי כל כך עסוקה שלא היה לי זמן לחשוב, ולשם שינוי שום דבר לא הסיח את דעתי. לא עשיתי ביד אפילו פעם אחת, לא שיחקתי סנוד וכמעט שלא נכנסתי לפליקר, לבדוק מה העניינים שמה. פשוט עבדתי עד שנעה באה, עקב הSMS החד משמעי ששלחתי לה על הבוקר ("נשבעת לך שהיום אנחנו נפרדים).

נעה, כזכור, היא מהמאחרות, ועד שהיא באה הספקתי לגמור לעבוד, להתקלח ולנמנם קצת. ואז היא באה והביאה לי שוקולד, ואני שטחתי בפניה הכול. סיפרתי לה על הקטעים המתנשאים שלו לאחרונה, ואיך הוא יורד עלי וזה מעליב, ואת כל מה שכתבתי בפוסט הקודם, וכמה שאין לי כוח ובא לי פשוט לצלול לדיכאון ולשכוח מכל מה שהשגתי עד היום. ואת כל זה סיפרתי לה בצעקות וניפנופי ידיים, כי לנעה אני יכולה לדבר ככה והיא לא תיבהל ותחשוב שאני תוקפת אותה או משהו.

אני בחורה קולנית.

ושעה אחרי שנעה הלכה ג'ו בא ולקח אותי לצבעים בקפה. בהתחלה ישבנו אחד מול השניה וקישקשנו בבדיחות הדעת, כדי לשבור את הקרח או משהו. אני חייכתי כי הוא חייך, הוא חייך כי אני חייכתי, בסוף אמרתי לו די עם זה כבר, ואז שתקנו עד שהגיעה הבירה.

לא שאני זוכרת מי התחיל קודם, נדמה לי שאני. כן, הסברתי לו את מה שהסברתי לכם ואת מה שהסברתי לעדי. אמרתי לו שעוד אז, במקרה עם הדוד חשמל, כבר הרגשתי שהוא מתנשא מעלי, והוא הודה שהוא באמת התנהג בצורה מגעילה. (תקציר: ביקשתי ממנו לכבות את הדוד כשהוא נכנס להתקלח, והוא עשה מזה עניין גדול, כי הוא חשב שאני לא מבינה איך עובד דוד חשמל וסתם מאמינה שאם לא סוגרים אותו מתה פיה ביער. וגם אחרי שהסברתי לו למה אנחנו סוגרות את הדוד חשמל לפני המקלחת, האגו שלו לא הניח לו פשוט להודות בכך שאני צודקת, אז הוא אמר לי "זה כמעט הגיוני" אז אמרתי לו - "מה אתה רוצה, משוואה ליניארית?" אז הוא אמר לי "את יודעת מה זה בכלל?" וכמעט העפתי לו סטירה באותו רגע). ואחר כך הייתי צריכה להתאמץ כדי להסביר לו שהפרעת אישיות גבולית זו באמת מחלה, למרות שלא רואים אותה. וקשה לי עם זה שהוא כל המזן כועס עלי, וכן, אני צריכה קצת רחמים לפעמים, מה לעשות. ושייגע בי, ולא ישב מולי בחיבוק ידיים ופרצוף חמוץ כשאני בוכה. והוא הבין מכל הסיפור הזה, שאני חושבת שזו אני, ואני אמרתי לא, זו לא אני, זה חלק ממני, אז הוא אמר - אה, בסדר, זה משהו אחר. כי אם זו היית את, לא הייתי מוכן לקבל את זה, את לא יכולה לנופף במגרעות שלך ולהגיד "זו אני", כי את הרבה יותר מזה. ואני חזרתי והדגשתי שזו לא אני, זה חלק ממני. זה האין רגל שלי, אני שירה בלי הרגל. ואז הוא אמר שהוא לא יישאר בכל מחיר, ואני אמרתי שאני מבינה את זה, ורק בגלל שאני מפחדת לפגוע בו, אני רוצה ללכת. כי זו הקללה שלי - לפגוע באחרים בזמן שאני פוגעת בעצמי, ואז לתפוס מרחק כדי לא לפגוע באחרים, רק בעצמי. למרות שמה שאני הכי צריכה בעולם זה את התמיכה החיצונית. ואז הוא אמר לי שאני בדיכאון, ואני אמרתי וואלה. ואז הזמנו שניצלים וטבעות בצל. ואני התערבתי איתו על 20 שקל שאני שותה את המים מהאגרטל, ובאמת שתיתי, אבל לא קיבלתי עשרים שקל, כי הוא התקפל ברגע האחרון, אבל כבר הייתי חייבת לשתות אותם, מתוך סקרנות.

ואז דיברנו קצת עליו, על זה שהוא הגיע למסקנה שהוא מזוכיסט. אז אמרתי לו - בסדר, תהיה מזוכיסט, תהיה מה שאתה רוצה, אבל למה הרגשות אשם? לי, למשל, אין רגשות אשם על מה שאני. זו אולי באסה, אבל זה המצב. ואז דיברנו על מה ההבדל בין לקבל את עצמך לבין להשתנות, ואם זה לא סותר אחד את השני או מה. ואז הגענו למסקנה שגם הוא בדיכאון (וואלה) והסכמנו פה אחד שהחיים האלו חסרי משמעות (וואלה) ולכן עוד שבועיים נלך ונקפוץ ממטוס.

(צניחה חופשית, זאת אומרת)

כמובן, אם יישאר לי כסף אחרי שנקנה מקרר, אתם מבינים, הוא הפסיק לעבוד שלשום ובנתיים טושה התקשרה והודיעה שבא הטכנאי ואמר שחבל על הזמן, זה אולי הסטרטר ואולי המנוע ובכל מקרה כבר עדיף לנו לקנות מקרר חדש. אז עכשיו אין לנו מקרר וצריך לקנות חדש.

חזרנו הביתה אחרי שלוש שעות, ארבע בירות, כמה שניצלים וטבעות בצל, ומים מהאגרטל. תוך שניות כבר היינו עסוקים בלהיזדיין, עד שגמרתי פעמיים לערך.

(נושמת עמוק)

זה דווקא מצויין שאין משמעות לחיים האלו. איכשהוא זה נותן לי יותר כוח מלהמשיך לחפש.

אז ממשיכים הלאה.