לפני פוסט או שניים (פוסטיים) קיטרתי על כך שאני בתקופת התגעגעות כרונית. כשסידרתי את התמונות לפני כמה ימים מצאתי את עצמי בפרץ של התגעגעות לבגדים שהיו לי פעם. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל אני טיפוס שקשה לו עם בגדים, עד שאני מוצאת מה ללבוש, וגם שלמה עם זה, לוקח המון זמן. אז את הפוסט הזה אני מקדישה לעצמי ולבגדי האהובים שאינם עוד איתי וזה מעצבן אותי נורא.

1997: את החולצה החמודה הזו קניתי בהפנינג. אחרי שהיא התבלתה היא שימשה אותי בתור פיג'מה, עד שיום אחד נעלמה לבלי שוב.

וגם את מכנסי הקורדרוי האלו אני רוצה בחזרה ומייד.

(כן, אני דורכת פה לשיקו על הגב. הוא ביקש)

1996-1998: מי שיודע איפה מוצאים חולצת diet cocain ו fuck (על משקל ford) שיגיד לי ומייד

(note to self: לחתוך תמונות יותר טוב בפעם הבאה)

1998: השרוול הכי הזוי שהיה לי אי פעם. מי שלקח לי אותו שיחזיר ומייד!

1997-1998: כזה! כזה ג'קט קורדרוי אני מחפשת כבר שנים! בדיוק כזה!! זה מעצבן אותי! הוא היה בדיוק בגזרה הנכונה ומהבד הנעים, אז למה?! למה?!?!?! איפה הוא! אני רוצה אותו! מי לקח לי? אני בוכה! בוכה!!!!

2001-2004: החולצה הזו היא סיפור עצוב במיוחד. קניתי אותה לעצמי לכבוד היום הולדת, והיא עלתה לי 200 שקל, כי זה של טובל'ס. זו הטריקו הכי יפה שהיתה לי בחיים, אבל אמא שלי הצליחה להרוס לי אותה בכביסה. 200 שקל! ותראו איזו יפה היא!

גם אותה לבשתי בתור פיג'מה עד שאי אפשר היה יותר. כמו שאתם רואים, או יותר נכון, לא רואים, נוצרו בה חורים במקומות אסטרטגים משהו. היום אני לובשת אותה בבית רק כדי לשעשע את ג'ו.

1995-1997: אז ככה, אני רוצה בחזרה את המרטינס הסגולות-ז'מס, ואת המרטינס האדומות, ואת המרטינס השחורות, ואת המגפים הגבוהות.

2002: ואת הסנדלים האדומות.

2000: ואת התיק ג'ינס שזרקתי רק בגלל שהוא יצא מחוץ לאופנה. איזה מין תירוץ זה? זה היה התיק הכי נוח בעולם.

1987: ואת המעיל של אמא שלי, בבקשה.

ויש עוד בגדים שאני מתגעגעת אליהם נורא, והכי חמור- יש בגדים שאני מתגעגעת אליהם אבל לא יכולה ללבוש כי השמנתי. אני יודעת שזה הקיטור הכי מיותר מטופש והזוי בעולם, אבל הייתי חייבת לפרוק.